"מאיפה את מכירה אותו", שאלה אותי ר’, סקרנית ידועה. "פייייי, מזמן", אני עונה לה בארשת חשיבות עצמית. "חבר טוב, מהפרלמנט של שישי בבוקר באינגליש קייק בגבעת שאול". אני מרוצה מאוד. "פרלמנט" זה תיאור עם הדרת כבוד. לא סתם איזה קפה של שישי בבוקר, אלא ישיבה על דברים ברומו של עולם הדרים בכפיפה אחת עם דברים שבתחתיתו. ולהבדיל, ישיבה כזו תמיד תיחתם בדיון מרתק על פרשת השבוע, באדיבותו של הוגה הפרלמנט ומייסדו.

ר' מגחכת: "אתם הירושלמים, הכל אצלכם רציני. חוץ מזה, גבעת שאול זה לא איפה שהמתים?". "נראה לך?", אני אומרת לה, "זה הרי המקום הכי שוקק חיים שיש! עובדה, אני לא היחידה שמתייצבת שם בכל שישי".

זה כמובן עוד אחד מהשקרים שהתכנסו לכדי ההונאה הגדולה שנקראת החיים שלי. כבר שלושה חודשים שאני מבטיחה שאגיע ומשהו קורה. תמיד יש דבר בוער יותר, תמיד משהו דוחק את הפרלמנט הצדה, למרות רצוני העז להגיע. בשישי הזה אמרתי לעצמי ביידיש, שפת אמי: "ראס בן עאנכ, יא עגלה. היום את הולכת". כך היה. "הווו, הנה!", קידמו את פניי כאת פני מי ששבה מן המתים. "הלו", אמרתי, "מסורת לא שוברים".

ובשישי הזה הצטרפה אל הפרלמנט פרסומאית חרדית, חכמה כמו שדה, אמא ל־11, שיהיו בריאים. "את", אמרה לי בחיוך רחב, "אני מחזיקה ממך". בזמן ששקלתי לתפוח מנחת, היא המשיכה באותה נשימה ובחיוך מתרחב: "ממך למדתי איך לא מתנהגים". היא הסיטה את מבטה ממני והסבירה לשאר יושבי השולחן: "זאת, אי אפשר אף פעם לקבוע איתה כלום. תמיד היא עסוקה. תמיד היא בדרך לאנשהו או באמצע משהו. חודשים רדפתי אחריה עד שהחלטתי להפסיק".

באחת, הפכתי לשני דברים שבאמת, אבל באמת לא התכוונתי אליהם: הראשון הוא שמיכת טירוניות בצה"ל, השני הוא מושא הביקורת שלי עצמי. אזכיר: בטירונות הייתה למ"כיות נטייה להעמיד למשפט שדה מאולתר את כל מי שלא העניקה לשמיכת הסקביאס שלה קיפול שמונה ראוי. הצגת הכישלון לוותה תמיד בהכרזה: שימו לב, ככה לא מקפלים שמיכה, כאילו על זה יקום דבר או ייפול. אני, שבטוחה שאני בסדר עם כולם ומחלקת את עצמי ל־100 אלף פיסות של הלב בתוך 24 שעות, הפכתי ל"ככה לא מקפלים שמיכה" של הבחורה החכמה הזו.

"עזבי", היא אמרה לי, "עכשיו הרגל שלי החלימה מהתרסקות. בזמן הזה ששכבתי על המיטה הבנתי כמה אני לא רוצה להיות כמוך. כמה הייתי כמוך ואני לא מוכנה יותר. הזמן הזה, של הרביצה שנכפתה עלי, גרם לי לחשוב. הזמן שלי הוא שלי. מאחלת גם לך שזה יקרה".

רציתי להתקומם, להגיד לה שמי היא חושבת שהיא, ואיך, איך זה יכול להיות שהיא מרשה לעצמה. זריתי אפר שקוף על ראשי ועטיתי שק שרק אני רואה. אני הרי מעניקה לכולם, עובדת ומגדלת ילדים נהדרים. אשת איש קשובה ומסורה, מחזיקה בית, קריירה, ויש לי הרבה תחביבים ואפילו זמן להיות פעילה בהתנדבות בשני ועדים מנהלים שעוזרים לרווחת הציבור.

***

כן, יש לי הרבה מאוד תחביבים. למשל, אני מנגנת בפסנתר. אומנם בתיאוריה, כי למי יש זמן, ויש לי חוג דרינק שייסדתי וכולם מוזמנים אליו. אז מה אם הוא משתחל ללו"ז רק בתיאוריה. ואני אוהבת לקרוא בשטף ובלהט. כלומר כשיש לי זמן לספרות שהיא מעבר למה שהעבודה דורשת. חוץ מזה, אני אוהבת את כולם ומקדישה להם תשומת לב ככל יכולתי. רציתי לצעוק, אבל גם לי הטיעונים האלה נשמעו פתאום רופפים. הנה, לא מזמן איבדתי חברה קרובה ואהובה, אמא לילדה בת 8. רציתי להספיק איתה כל כך הרבה, ולא היה לנו מתי. אז מה לי כי אבוא אליה בתלונות על שהסירה את הלוט מעל השקר הזה שנקרא החיים שלי? את התשובה אני מוצאת, כרגיל, אצל יהודה עמיחי, שכתב: "אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ/ זְמַן לַכֹּל/ וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת /לְכָל חֵפֶץ./ קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ". תכף אגיע אלי. כלומר, כשיהיה לי זמן.