בכל שנה לפני חידוש חוזה השכירות שלי אני חוזרת אחורה ומנסה להבין איך לעזאזל הזמן טס כל כך מהר. כבר שש שנים אני כאן, בשכונה החדשה שכבר נטמעתי בה בכל רמ"ח איברי, גם אם לקח קצת זמן להתרגל לשקט ולהתבגר. זו הייתה התחלה חדשה עבורי כמעט בכל המובנים. המשמעותי ביניהם התרחש לאחר שסבא שלי נפטר, ובזמן השבעה כבר ידעתי שהבניין שגרתי בו עומד להפוך למלון ויפונה באופן מיידי. אחרי כמה שבועות מצאתי את דירתי הנוכחית, רחוקה מהקודמת באופן סמלי משהו. כמעט חיים אחרים.
עם הליכתו של סבא לעולם שכולו טוב, כמו שמבטיחים, נסגרו באופן מפחיד למדי כל מיני מונומנטים מקומיים שהיו חלק משגרת החיים שלי ושלו ושל שנינו ביחד. בתי קפה שישבנו בהם, מסעדות אהובות, אפילו סניף הבנק הקבוע שלו בדיזנגוף נסגר כחודש אחרי מותו והפך לבניין המציע דירות נופש לתיירים. את הרחוב של פעם אני כמעט כבר לא מזהה. עזבתי את דירתי הקודמת, את הקריירה הישנה, התחלתי עבודה חדשה. את הטור הזה במתכונתו הארצית הוא לא הספיק לקרוא.
אין ספק שהשנים האחרונות היו משמעותיות לא רק עבורי ברמה האישית. אני מרבה לחשוב לאחרונה מה היה קורה אילו סבא היה עדיין בחיים. אם הצבר ששירת בנוטרים - זה שפעם הוריד איזה שומר מחמור והעיף לו סטירה, כי כך היה נהוג אם מישהו היה מדבר אליך לא יפה - היה נכנס לעידן התקינות הפוליטית, הוא היה שורד אותו? האם המלצריות בקפה, שאפילו הסבים שלהן הם כבר בני הדור הצעיר יותר, היו יודעות איך להתמודד עם סרקזם צברי שלא היה עובר שום צנזורה? האם הוא יכול היה לשבת באיזשהו מקום שהוא לא תל אביב? אני ממש בספק.
אני מניחה שלו היה בחיים, הייתי צריכה בוודאי להסביר לסבא שתושבי כור ההיתוך הבוער של מדינת ישראל כבר לא מבינים כל כך חוש הומור, שהמאבק על התקינות הפוליטית השתלט על הגבולות הבריאים שלנו. האמת? אם זה לא היה כל כך עצוב, זה אפילו היה מצחיק, להביט מהצד על אומה שמנסה להיות אמריקאית אבל לא ממש הולך לה. לפני שאתם קופצים עלי, ואני מניחה שזה מה שיקרה, הנה הבהרה קטנה: אני יודעת שתקינות פוליטית היא ערך עליון בתקופת החיים הנוכחית שלנו, ומעריכה את יתרונותיה. אבל רק כשמפעילים שיקול דעת.
לכי תסבירי לסבא עכשיו שאי אפשר יותר להתבדח עם איש. שאין מקום לסרקזם או להומור שחור. שאי אפשר להוציא מילה מהפה בלי שעדר של חשבונות מזויפים ברשת, שעובדים בשירות ארגון כזה או אחר יתנפלו עלייך ברגע שאת משחררת את ההלצה לאוויר, יסתמו לך את תיבת ההודעות וישלחו אותך במקרה הטוב לעזה ובמקרה הרע להירקב מאיזו מחלה ממארת.
אי אפשר יותר להעביר ביקורת על נשים, כי אז את חוטאת לפמיניזם. אי אפשר להעביר ביקורת על אדם שרצה הגורל והוא ממוצא כזה או אחר, כי אז בשם ההגנה על הסובל מאפליה אנחנו חוטאים בגזענות. אי אפשר להביע דעה שונה מזו שבקונצנזוס, מכיוון שאז אנחנו הופכים מיד לעוכרי משהו, או שונאי מישהו או חסרי הבנה או סתם מטומטמים.
מפתיע לראות איך בעידן הריסון לכאורה מדד האלימות המילולית עולה וגואה. בתקופות אחרות, נטולות תקינות פוליטית מובנית, כשהקיטור היה מתפרץ, לא היינו מגיעים לרזולוציות מזוויעות של אשפה מילולית כזאת, של יד קלה על מקלדת וטרור מחשבתי.
אנחנו נמצאים בתקופה שבה אין כמעט מרחב נקי משיפוט. אני מנסה להבין אם זה הלך רוח ספציפי טרנדי או שפשוט אנחנו מייסודנו טיפוסים שיפוטיים והמרחב הציבורי הנוכחי מאפשר לנו לא לשמור דברים בבטן. אירוני הוא שכל הנלחמים על התקינות הפוליטית הם דווקא אלה שבסופו של דבר חוטאים בשיפוטיות יתר ובאי־קבלת האחר. האם כדברי המשורר תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר? אפילו אופטימיסטית כמוני נאנחת כרגע בספק.