החלטת הקבינט להסכים לנצור אש בעזה מתסכלת ומקוממת. הרי ברור שעם ההחלטה הזאת התפורר המעט שעוד נותר מכוח ההרתעה של ישראל אל מול חמאס, כמו גם מול חיזבאללה. ההתפטרות המיידית של שר הביטחון אביגדור ליברמן אולי תסייע לישראל ביתנו לעבור את אחוז החסימה בבחירות, אולם היא הייתה מעשה בלתי אחראי מבחינה לאומית. חמאס בצדק מציג את ההתפטרות שלו כעדות לניצחון המזהיר של משטר הטרור השבוע בעזה.
אבל יותר מאשר החלטת הקבינט מתסכלת ומקוממת, היא מהווה תמרור אזהרה. מה פתאום ישראל נצרה את האש אל מול מתקפה חסרת תקדים של כמעט 500 רקטות בפחות מיממה? מה הסיבה לכך שהקבינט סבר שעדיף לעבור לסדר היום?
ובכן, יש שתי סיבות עיקריות להחלטת הקבינט: ראשית, יכול להיות שראש הממשלה בנימין נתניהו ושריו הם פחדנים ומטומטמים. זאת למעשה הגרסה שליברמן הציג ביום רביעי כשהתפטר. אולי זה נכון. בוודאי הבדיחות שרצות בקבוצות הוואטסאפ מבוססות על ההנחה הזאת. אבל אין עדויות לכך. תגידו מה שתגידו, אבל נתניהו אינו איש כסיל. ואם הוא ושריו מפחדים, אולי יש להם סיבה מהותית לחשוש.
וזה מביא אותנו לסיבה השנייה והריאלית יותר לכך שהקבינט החליט לאפשר לחמאס להכריז על ניצחון ביום שלישי: קוראים לה המטכ"ל. כבר שנים שישראל לא פועלת למגר את שלטון חמאס בעזה, והסיבות לכך ברורות. ישראל איננה מעוניינת לשלם את מחיר הדמים והמחיר הכלכלי שתגבה השתלטות מחודשת על עזה. המחיר גבוה מדי, כי התמורה האסטרטגית של מהלך השתלטות מוגבלת מאוד. אילו כוחות ישראליים ישלטו בעזה? ואם ישראל לא רוצה לשלוט שוב בעזה, גם אין לה עניין להעביר את השלטון לפת"ח. אז מגיעים לברירת המחדל.
בהיעדר עניין בהשתלטות מחודשת על עזה, המגמה הישראלית אל מול חמאס נמשלת לכיסוח דשא: בכל פעם שחמאס גדל יותר מדי, מנחיתים עליו מכה כדי לגמד אותו מחדש. אבל אנחנו רואים כי זה לא קרה הפעם. ללא ספק, שיגור של כ־500 רקטות בפחות מיממה מצביע על כך שהדשא של חמאס גדל יותר מדי. והנה, ויתרנו על כיסוח. לא הרגנו את יחיא סנואר או איסמעיל הנייה; לא הרסנו את חוליות השיגורים; לא חיסלנו את מפעלי ייצור הרקטות; לא פגענו בבסיסי האימונים של חמאס או הג'יהאד האסלאמי.
למה? יש שני הסברים אפשריים לכך. הם אינם סותרים זה את זה ויכולים להתקיים בו־זמנית. כל אחד בנפרד ושניהם יחדיו מצביעים על בעיה חמורה שמצריכה טיפול מיידי. כן, לפני הבחירות. יש אפשרות אחת סבירה, שפרשנים צבאים וקצינים בכירים בדימוס מצביעים עליה: צה"ל לא פעל בצורה אפקטיבית השבוע, משום שהפרקליטות הצבאית מנעה זאת באמתלה של המשפט הבינלאומי. מאז עופרת יצוקה אנחנו עדים לתהליך מהיר של משפטיזציה של תורת הלחימה של צה"ל. יועץ משפטי מוצב בכל גדוד, ותפקידו לאשר מטרות. על פי הדיווחים שצצים מאז יום שלישי, צה"ל לא פגע בראשי חמאס ובחוליות משגרי רקטות, משום שהפרקליטות הצבאית העוצמתית מנעה זאת בטענה כי מדובר בפשע בינלאומי.
אנחנו יודעים כבר ממשפטו של אלאור אזריה כי הרמטכ"ל גדי איזנקוט - שהעלה את הפצ"ר שרון אפק לדרגת אלוף - מעדיף להפליל חיילים קרביים מאשר להחליש את מעמדם של פרקליטים שאינם נושאים בתוצאות של שיקול דעת מקל כלפי אויבי ישראל. חיילים ששירתו בצוק איתן עדיין מתמודדים עם תיקי מצ"ח שנפתחו נגדם בגין חשד ששיקול דעתם בעת קרב היווה עבירה על החוק הבינלאומי.
יש להבהיר כי מה שמכונה "המשפט הבינלאומי", שמיושם על ידי מפקדי צה"ל באמצעות הייעוץ המשפטי, אינו משפט שמחייב את ישראל או כל מדינה אחרת. אין למשל חוק במשפט הבינלאומי שקובע מהו נזק פרופורציונלי. הכל נתון לשיקול דעת. המשפט הבינלאומי המיושם הלכה למעשה על ידי צה"ל הוא יותר עמדה פוליטית ממשפטית, והיא קובעת שישראל פושעת עד שיוכח אחרת. המוכנות של המטכ"ל להפנים ולפעול בהתאם למצע פוליטי אנטי־ישראלי זה - שמוסדות או"ם וארגוני זכויות אדם עוינים פוליטית ואידיאולוגית דוגלים בו - היא פגיעה מהותית בביטחון ישראל.
לוחמה אסימטרית
יש עוד אפשרות שעולה מהעובדה שפעולת הקומנדו בחאן יונס נחשפה ומהעובדה שאוטובוס החיילים ספג פגיעת טיל ישירה: צה"ל לא בכושר להתמודד עם חמאס, שלא לדבר על חיזבאללה. שני המקרים וגם אי־היכולת של צה"ל להפגין יצירתיות, שלא לדבר על אפקטיביות אל מול האלתורים של חמאס בכל הקשור למתקפות מהגדר בשבעת החודשים אחרונים - מצביעים על אפשרות שאלופי המטכ"ל אינם מסוגלים לפקד בצורה ראויה על הצבא. הם לא מסוגלים להתמודד עם אויב שיודע לאלתר. הם מוכנים עם תוכניות לפלישה עם אוגדות והפצצות מהאוויר, אבל הם לא מסוגלים להתמודד עם חוליות שיגור של בלונים וקטיושות.
נכון, קשה לצבא קונבנציונלי להתמודד עם אויב לא קונבנציונלי. אבל אנחנו מתמודדים עם אויבים לא קונבנציונליים כבר 50 שנה. אנחנו מדברים על לוחמה אסימטרית כבר דור שלם. אבל אנחנו לא מתאימים את החשיבה הצבאית למצב שמתקיים מאז שנות ה־90. התעוזה הוחלפה באמצעי מיגון. העובדה הפשוטה שהקבינט העדיף למסור ניצחון לחמאס מאשר להילחם נגדו מבשרת רעות בנוגע ליכולת של צה"ל להתמודד מול חיזבאללה - אויב מנוסה וחזק פי עשרה מחמאס. נחשפה כאן בעיה איומה בכל הקשור לכושר הפיקוד של המטכ"ל, שמצריכה טיפול משמעותי באופן מיידי.
וזה מביא אותנו לסוגיית מינוי שר הביטחון. ישנן כעת שלוש חלופות. אחת, שנתניהו יכהן כשר הביטחון. חלופה זאת בעייתית, ולו משום שיש צורך בהול בשר ביטחון במשרה מלאה. נתניהו לא יכול לעשות זאת, הוא כבר עובד מסביב לשעון.
מה עם נפתלי בנט? בנט מכיר היטב את המגרעות של המטכ"ל. הוא פירט אותן לפני שנתיים בנאום מכונן שנשא בוועידה של המכון למחקרי ביטחון לאומי. הוא גם יודע לבצע רפורמות ולעבוד בשיתוף פעולה מהותי ופורה עם גורמים בכירים בעלי השקפה אידיאולוגית הפוכה משלו. הוא הוכיח זאת בשלוש השנים האחרונות במשרד החינוך. אז ברמה המהותית, בנט הוא המועמד האידיאלי לתפקיד שר הביטחון.
אבל מצד שני, בשנת בחירות אולי זה יותר מדי לבקש ממנו. אולי לשאת את האתגר הקיומי הזה על הכתפיים כאשר בתור פוליטיקאי הוא זקוק לתוצאות מהירות שיוכל להראות אותן למצביעים בתוך כמה חודשים זה צעד רחוק מדי בשבילו. ומה אם הוא לא יצליח? זה הימור פוליטי לא קטן בשביל המפלגה שלו ובשבילו באופן אישי.
אולי עדיף למנות איש חיצוני שינקה את האורוות במטכ"ל, לרבות ביטול חלק מהמינויים האחרונים למפקדי אוגדות ופיקודים. אולי עדיף למנות איש נטול שאיפות פוליטיות, שיבצע את העבודה המלוכלכת של הוצאת המשפטנים מהגדודים ומהחטיבות ומהאוגדות ויספוג את החצים של התקשורת ושל השמאל בארץ ובעולם.
מה שבטוח הוא שהאויב יושב ממש על הגדרות - בעזה, בסוריה ובלבנון - וצופה בנו וצופה באלופים שלנו. שעת השין חלפה כאשר הטיל פגע באוטובוס ביום שני. אם אנחנו לא מוכנים לטפל בהם היום, אז אנחנו צריכים לטפל בעצמנו באופן מיידי. כי מחר יבוא ולא נוכל לנצור את האש.