המכה הקשה ביותר שספגה ישראל בסבב האחרון מול חמאס הייתה דווקא פוליטית. בהתפטרותו, חשף שר הביטחון את מכסה המנוע של מדינת ישראל, והרים וילון מעל תהליך קבלת ההחלטות המביש של ראש הממשלה ושל הקבינט. אפשר ללעוג לפרישה של אביגדור ליברמן ולומר שמדובר בתרגיל שקוף. זה נכון. ליברמן הרי עשה את זה כל כך הרבה פעמים בעבר. אתה לא יודע למה הוא מצטרף לממשלה ולמה הוא פורש ממנה. הוא תמיד מדבר על עקרונות, אבל השנים מראות שהעקרונות שלו מתגמשים על פי צורכי השעה. שרון, אולמרט, נתניהו - כולם היו במקום הזה. 
 
אבל השבוע הוא חשף את תרבות השקר שממשלת נתניהו פיתחה בשנים האחרונות, והודה שבעצם הכל בלוף. התדרוכים והניסיון להראות שהקבינט כולו עומד מאחורי הפסקת האש היו מצג שווא ציבורי. אם ליברמן היה בעד, למה הוא פרש? ואם בנט ושקד היו בעד - מדוע הם טוענים שהיו נגד? למי אפשר להאמין? אפשר לקבל הכרעות קשות בניגוד לדעת הציבור, כמו שהתהדר ראש הממשלה מעל קברו של בן־גוריון, השאלה היא איך. את מי אתה מרמה ואת מי אתה מוליך שולל - את חמאס או את תושבי שדרות? זהו שבר שקשה לתיקון: אזרחי ישראל מאמינים כיום יותר לחמאס ולנסראללה מאשר ללשכת ראש הממשלה ולדובר צה"ל.
 
קחו למשל את דובר צה"ל רונן מנליס. קצין ישר, צנוע, שהוצנח לתפקיד בלי שום ניסיון תקשורתי. במהלך 48 השעות שבהן חמאס ירה רקטות מסביב לשעון הוא צייץ שורה של מסרי רהב שלא היו מביישים את קול הרעם מקהיר. "חמאס מוביל את הרצועה לחורבן וירגיש בשעות הקרובות את עוצמת התגובה של צה"ל", כתב בשבע בערב, אחרי שמאות רקטות נחתו בישראל. נו באמת. חורבן? עוצמה? בחמאס רואים בכך חולשה וחור באמינות. יותר מזה, הצעירים מעוטף עזה שואלים את עצמם אם כשיתגייסו בשנה הבאה לצבא זה יהיה המסר ואלה יהיו הקווים המנחים - תרבות של יוהרה ובלוף. 
 

מנליס לא ידע שבאותה שעה הרמטכ"ל שלו כבר ממליץ לראש הממשלה להכיל את האירוע ולחתור להפוגה. הוא המשיך: "שומע ציוצים מהבונקרים בעזה, שיחשבו על הציוץ שמסביר את האסון לתושבי עזה". כמה שעות לאחר מכן צה"ל הפסיק לירות. חמאס נצר את האש וגם הציוץ היה צריך להיות נצור, אבל הוא שוחרר כנפיחה של יוהרה ורהב ריק. ציבור שלא יכול להאמין לצבא יתקשה לתמוך בו בעימות או בהכרעה. 

חשף את בלוף. ליברמן מתפטר. צילום: מרק ישראל סלם

 
ואז הגיע ליברמן, והשאיר אחריו הוכחה לכך שהקבינט משקר. לבעיה הזאת יש מחיר פוליטי כבד. ההפגנות בדרום היו ביטוי ספונטני של אכזבה, כאב ומחאה. אנשים שצועקים "ביבי, הביתה" לא היו כאן כבר הרבה שנים. זה לא צחוק. זו פגיעה בנכסים הכי גדולים של נתניהו - הניסיון ותדמית המנהיג האחראי. תוסיפו לזה את פרשת הצוללות, את כתבי האישום ואת הלכלוכים, ותקבלו ראש ממשלה שנמצא בבעיה פוליטית קשה ביותר. 

דרך הייסורים

כעת מגיעות השרידות והבחירות. הסחטנות כבר החלה. בנט לא היסס לדרוש מיד את תיק הביטחון. אם נתניהו מוכן להעביר 15 מיליון דולר במזומן לחמאס, הוא מוכן לכל סחיטה באיומים, הבינו בבית היהודי. מבחינה פוליטית זה הגיוני: בנט בביטחון או שהולכים לבחירות, כי נתניהו פגיע עם קואליציה של 61 חברי כנסת. אבל במהות אין בכך כל היגיון - להחליף שר ביטחון אחד שרצה לפעול באופן יותר תקיף ונבלם על ידי ראש הממשלה, בשר ביטחון אחר שרוצה לכסח? בנט, שנתניהו אפילו לא הסכים לדון בהצעה היצירתית שלו לטיפול בעזה, יהיה שר הביטחון ויקבל החלטות בנושאים כמו עזה, חאן אל־אחמר והמערכה בצפון, וכל זה לפני הבחירות? נתניהו מבין בדיוק מה יקרה. כל פעולה שהוא לא יאשר תהפוך להדלפה, כל מהלך כוחני שהוא ירסן ישמש את בנט להציגו כשמאלני. 
 
לא חייב להיות אמון מוחלט בין ראש הממשלה לשר הביטחון, אבל חייבת להיות מידה מסוימת שלו. זו אבידה בסיבוב האחרון. נתניהו רואה את בנט, וזה עושה לו סחרחורת. הוא היה מעדיף להשאיר את תיק הביטחון אצלו. גם זו אופציה בעייתית. קודם כל, זהו עיוות מוחלט של הדמוקרטיה הייצוגית שאיש אחד יהיה גם ראש הממשלה, גם שר החוץ וגם שר הביטחון. כך נתניהו ירוויח ביושר בעצמו את התואר המגונה שהדביקו לו - הקיסר מקיסריה. גם ויתור על תיק החוץ לטובת הביטחון אינו אידיאלי - בכך הוא עלול לאבד את השכפ"ץ הפוליטי מפני כישלונם של אירועים ביטחוניים בלתי צפויים. יעלון שימש לו כזה עד שליברמן בא.
 
יש גם כמה שרים בליכוד שיחרקו שיניים אם בנט יוקפץ לקריה - ישראל כץ, גלעד ארדן ויובל שטייניץ, שכבר רגיל. ישנה גם אופציית יואב גלנט. הוא הכי מתאים, יש לו ניסיון צבאי עשיר, והוא יעשה כל מה שנתניהו יבקש. הבעיה היא כחלון. אם הוא יתפוס את המינוי כמהלך נגדו, הוא יטרפד. אבל כל זה הוא רק הסימפטום לבעיה. בקואליציה של 61 כל חבר כנסת הוא האצבע הקובעת, כל אחד יכול לדרוש, לתבוע ולסחוט, מאורן חזן ועד בצלאל סמוטריץ'. עוצמת מנהיגותו הפגועה של נתניהו עלולה להיגרר כסחבה בשוק. זו לא הדרך לקבל פני כתבי אישום אפשריים. 
 
כל אלה מצטרפים לדברים שאמר שר בכיר עוד לפני שליברמן התפטר: ראשי המפלגות לא סופרים את נתניהו. עד ההתפטרות, הוא לא כינס את ראשי הקואליציה במשך שבועות. ליצמן ממורמר, דרעי כעוס, כחלון מצפצף, ובנט זומם מהלכים שימנעו מנתניהו לקחת לו שוב קולות יקרים. כל השהיה של ההחלטה להקדים את הבחירות תעלה לנתניהו במחיר פוליטי כבד. הוא מעדיף למשוך זמן כדי לא להיות קרוב מדי לתבוסתנות מול חמאס, כפי שהיא נתפסת על ידי הימין, אבל הוא עלול להיגרר בנתיב פוליטי משפיל ומייסר. 
 
בניתוח קר, נתניהו חייב ללכת לבחירות. גורם פוליטי בכיר אמר לי שהבעיה של ראש הממשלה היא שגם כשהוא מנתח את המצב נכון הוא נוטה לבחור בדרך הארוכה, הקשה, המייסרת והמזיקה, לפני שהוא מקבל את ההכרעה הקצרה והחדה.