כל דור חושב שהחיים שלו היו מעניינים יותר. ככה זה, לנוסטלגיה יש נטייה לייפות דברים

 

הדורבן הזה התחיל לחשוף  את קוצי הגב שלו. כל קוץ הוא תזכורת. הוא הזכיר לי שפעם היו לנו בשכונה המון צבים. מה כבר קרה כשראינו צבים? לא הרבה. היינו מסתכלים עליהם, מחייכים לעצמנו, חוככים בדעתנו האם לאמץ אותם או לא וממשיכים הלאה. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבה נתקלתי בצב. אחר כך עלו זיכרונות נוספים. לא יודעת איך ומה קרה שפתאום הם התחילו להיאסף בתוכי ולהשמיע קול.
 

2. קחו לדוגמה את סלט הירקות שעמדנו וקצצנו השבוע. “אצלנו כל המשפחה, אוכלים סלט כהלכה, אבל אני יותר מכל, סלט אוהב לזלול", זמזמתי לעצמי את השיר האהוב עלי של ע’ הלל. “אמא מביאה בסל/ עגבניות, פלפל, בצל/ אבא הירקות רוחץ/ מלפפון אני קוצץ/ ובינתיים הסלט/ מסתלט לו לאט־לאט". אלא שלסלט הזה לא היה טעם של סלט. היה לו טעם של משהו שאולי מזכיר עגבנייה, עוד משהו שאולי מזכיר מלפפון, וכמה ירקות נוספים שלא בטוח שהיו מזכים בנקודות את הנבחנים במבחן טעימה בעיניים עצומות. 
 

לקינוח, שאלתי את הילדים אם מתחשק להם תפוח. וגם לתפוח לא היה טעם של תפוח. כלומר היה, אבל כזה מהונדס, כזה שנקטף מהעץ בטרם עת, נכנס למקפיא ועבר תלאות רבות עד שהגיע למדף ומשם אלינו למקרר.

 

***
 

3.במרכז ירושלים, מישהו צייר בצבע בלתי מחיק קלאס. טיילנו שם בערב וחיפשתי אבן. אבל אין אבנים במרכז ירושלים. רובן הפכו לבניינים. רציתי להראות לעצמי שאני זוכרת היטב איך משחקים קלאס. משליכים אבן - קפיצה על רגל אחת - קפיצה על שתיים - רגל אחת - שתיים. רציתי להזכיר לעצמי שפעם היו פה משחקי ילדות, עם ריח וצבע ושריקות מהחלון כדי לקרוא לחברות.

נכון, השריקות שלי היו עלובות וחלושות באופן מיוחד. לא הצלחתי כמוהן, וגם במשחקי חצר לא הייתי כוכבת גדולה. ב"גומי" למשל, שנהגנו  לשחק בחניה ליד המכולת השכונתית, הייתי נפסלת כבר בראשון. בחבל, כל כניסה לסט הייתה עבורי כמו חדירה לשטח אויב, ואלוהים יודע כמה פעמים התעופפו לי המשקפיים כי לא ידעתי לתכנן את הזינוק שלי אל תוך החבל כראוי. 

אבל זה לא שינה לאף אחד, כי מה שהיה חשוב זה לא מי יודע לקפוץ וכמה, אלא העובדה שהיינו ביחד, עד לקריאה מהחלון שהזכירה לנו שדי, הגיע הזמן לעלות הביתה. ואמא שלי הייתה נוזפת בי: “לא גידלתי ילדת רחוב. טוב שנזכרת לעלות הביתה". 

4. עם יד על הלב, לא האמנתי שיום אחד אייחל לזה שהילדים שלי ייצאו מהבית כדי לבלות עם חברים. חברים בשר ודם, לא וירטואליים במשחקי מחשב עם ישבנים מצוירים ושמות כמו רייצ’ל ואמנדה, שמי יודע מי מסתתר מאחוריהם. לא העליתי בדעתי שיום אחד אתגעגע לנגיסה בתפוח אמיתי, עם טעם של תפוח.  

5. הכל התחיל מדורבן אחד - שבעצם הזכיר לי שזיכרונות טובים לפעמים מגיעים כביטוי להיעדר ולפעמים פשוט כי הם זיכרונות טובים. אני יודעת, כל דור חושב שהחיים שלו היו מעניינים יותר. ככה זה, לנוסטלגיה יש נטייה לייפות דברים. מה הילדים שלנו ייפו? אין לי מושג, אבל הטור הזה מוקדש להורים שלהם, שכמוני, מתרפקים בגעגוע.