היום, ביום הזה ממש, אני בן 49. כן, אני יודע שעכשיו אתם נבוכים על שלא רכשתם איזה שי צנוע או לא הרמתם טלפון; אבל אל דאגה, אני לא הולך לעשות מזה עניין, כל עוד תטו אוזן ותקשיבו לאיש קשיש בעת צערו. על מה הצער? על הפרידה הצפויה מהקידומת האחרונה שמאפשרת איכשהו זיהוי צעיר - ולו אך באופן יחסי.
שהרי 49 משמעו שממחר אני נכנס לשנתי ה־50, ו־50, כידוע, ולא משנה כמה תספרו לי על כך שהוא ה־30 החדש - 50, חברים, הוא הסוף. מובן שיש לא מעט דוגמאות של גברים בני 49, אפילו 50 ומעלה, שרק דברים טובים קרו להם בחיים, כמו למשל שהם התעשרו, התגרשו ופתחו פרק ב' עם אישה שצעירה מהם ב־30 שנה. רק שזו בדיוק הבעיה: בגיל 49 אתה יודע שמה שלא קרה עד עתה, כבר לא יקרה לעולם (כלומר, בהנחה שגידול בבלוטת הערמונית אינו נחשב לאירוע משמח).
כבר לא תשב על סיפון היאכטה שלך, כוס וויסקי בידך, בזמן שהסוורים במרינה נועצים מבטי זימה ברגליה הארוכות של זוגתך שבדיוק הודיעה לוויקטוריה'ס סיקרט שהשנה היא לא תגיע לצעוד כמלאכית באירוע שלהם. בגיל 49 אתה יודע שכנראה כבר לא תעשה בחייך משהו שיגרום לבריות לקרוא רחוב על שמך, בגיל 49 אתה יודע כבר שבקרוב לא תגיע רחוק.
מה כן יקרה? אם לא יארע אסון, חלילה, (והרי בגיל הזה כבר ידוע לך שדברים רעים אורבים תמיד מעבר לפינה) מזומנות לך נחמות של אנשים "רגילים": בעוד שנה - הפתעה ליום הולדת 50, בעוד עשור - ל־60, וכך הלאה - עד שכבר לא תזהה את הסובבים. מה עוד? ארוחות משפחתיות שאליהן תכריח את הילדים לבוא בכל יום שישי, בעתיד עם בני הזוג שלהם (מחותנַי לעתיד - הביאו בחשבון שתקבלו את הילדים שלכם בחזרה לארוחות ערב בימי שישי רק כשאשהה בחו"ל). והלאה: החתונות של הילדים, השבתות עם הנכדים. זה לא מעט, אתם יודעים מה? זה אפילו המון בעיני (והרי יש לא מעט אנשים שהותירו חותם היסטורי כביר, אבל לא ידעו איך לאהוב או לקבל אהבה גם מהקרובים להם ביותר, נכון?).
אבל כחזרזיר מצוי, כל האושר הזה עדיין חסר. אצלי בלב בוער־בוער, נגנו־נגנו לי שיר אחר - ואם העובדה שאני זוכר את המילים של "הכל בגלל האהבה" היא לא סימן לשנת הייצור המוקדמת שלי, אני כבר לא יודע מה ישכנע אתכם. אז אני שותה לי וויסקי, אני שותה שמפניה, עם ג'וני ועם ניסים וששון מנתניה ועם עוד כמה אנשים שבאו לברך, אבל איי, כמה שזה לא עוזר, אולי משום שבגיל 49 אתה יודע שלכל דרינק יש מוצאי דרינק, אפילו לא האנג־אובר כמו לפני 20־30 שנה, סתם, מה שקוראים אצלנו בעדה: "חלושס".
איפה היינו? אה כן, לפני 20־30 שנה, שזה עוד משהו שדוקר בלב עוד לפני ההתקף הוודאי שתכף מגיע: פתאום יש לך זיכרונות מבוגרים יותר מנשים שאתה לוטש אליהן עיניים - ומיד מתבייש על שהן היו יכולות להיות בנותיך. רוצה לומר, אפילו החרמנות הופכת לבעייתית, עוד הרבה לפני שנדרשים לשחיקה בהיבטים הפרקטיים שלה.
עכשיו, אחרי שאולי קיבלתם את הרושם שאני ניצב על אדן החלון, מוכן לעשות צעד אחד גדול קדימה, אני חייב לומר שלא הכל נורא כל כך: אני אוהב את המשפחה שלי, אני מחבב מאוד גם כמה חברים שהצלחתי ללקט במשך השנים, אני משתדל ליהנות בכל רגע נתון מהעבודה שלי - שבמסגרתה משלמים לי על כך שאני חולק עמכם תסכולים כגון אלה, משהו שרוב האנשים צריכים להשקיע בו שעת פסיכולוג יקרה. גם המצב הכלכלי, למרות כל הנהי, משתפר עם השנים: לא יאכטה ולא מלאכיות של ויקטוריה'ס סיקרט, אבל שום דבר לא חסר, טפו טפו טפו, מהמדפים במקרר ועד לחופשות בחו"ל. זה לא נדל"ן ולא תיקי מניות, אבל בגילי כבר מעריכים יותר ארוחת טאפס טובה עם בקבוק יין באחד הרבעים של מדריד מאשר אנשים שלא יודעים להמיר את עושרם בכגון אלה - והעולם הרי מלא באומללים שהקדישו את חייהם לצבירת ממון, אבל שכחו בדרך איך ליהנות ממנו.
הידיעה ששעון החול התהפך מעל ראשך גורמת לך לא לבזבז יותר זמן על מטומטמים: בגיל 29 יש לך סבלנות לשבת לדרינק עם החבר שלך ובת זוגו שאתה לא סובל. בגיל 49 אתה כבר יודע שמוטב לך לספר על זה לקוראים שלך, האנשים היחידים שהזמנת למסיבת יום ההולדת האחרונה שלך עם הקידומת 4.
להתראות נעורים, שלום צרבת.