אם ראוי להפריד דת ומדינה, מדוע לא תרבות ומדינה?

הפרדת הדת והמדינה המקובלת בארצות הברית נועדה להגן על הדת, לא על המדינה. היא נועדה למנוע מהמדינה, שהיא הריבון בעל הכוח, את היכולת למשטר את הכנסייה. מייסדיה של אמריקה הבינו זאת, וגם דוד בן־גוריון, כאשר החליט שלא להפריד. הוא העדיף שליטה באנשי הדת. זיהה את הכוח שיש בידיו של מי שמממן, מי שממנה, מי ששולט על הברז.

החברה הישראלית מבינה את הנוסחה הזאת קצת פחות. בחברה הישראלית יש רוב הנוהה אחר סיסמת הפרדת הדת מהמדינה. הרוב הזה מניח שההפרדה תשחרר את הציבור מעולה של הדת. הוא לא לוקח בחשבון שהיא תשחרר גם את הדת מהכבלים המונחים על ידיה מטעם המדינה. כך או כך, מעניין היה לעשות משאל קטן בקרב האמנים הזועקים נגד החוק המכונה ״נאמנות בתרבות״ ולבדוק אם הם תומכים בהפרדת דת ומדינה. להערכתי, התשובה מן הסתם חיובית, ולכן ראוי לשאול: אם ראוי להפריד דת ומדינה, מדוע לא תרבות ומדינה?

אין הבדל גדול בין הרבנים לבין האמנים. אלה, כמו אלה, נהנים לשאוב מעטיני הציבור. אלה, כמו אלה, סבורים שהמימון צריך להינתן ללא תנאי. כלומר, שלמדינה יש חובה לממן - אך חל עליה איסור להתערב. בשני המקרים, מדובר בציפייה שערורייתית. מירי רגב אולי לא מעבירה את המסר שלה בחן רב, או באלגנטיות, או באנדרסטייטמנט, אבל מדובר במסר שקשה מאוד לחלוק עליו. מסר שמבטא אמת אוניברסלית: אין ארוחות חינם.

כל השאר הוא ויכוח על פרטים, ועל פוליטיקה. חנוך לוין, כן או לא. דגל בישבן, כן או לא. עדויות של אסירים ביטחוניים, כן או לא. כל אחד ואחת וטעמם. למי שרוכש כרטיס לתיאטרון יש מניה: הוא לא ילך לראות מופע שמעורר את חמתו, הוא לא יצפה בהצגה שנראית לו לא מוסרית. גם המדינה רכשה כרטיס. בעצם, כרטיסים רבים. לכן, גם לה יש מניה. כרגע מחזיקה בה – גם אם לא באופן ישיר – שרת התרבות.

בשורה התחתונה מדובר בחשבון פשוט. מדובר בשני מודלים. לכל אחד יתרונות וחסרונות, כל אחד לגיטימי. האחד – הפרדה. המדינה לא מממנת ולא מתערבת. מוסדות התרבות מתנהלים כמו מוסדות הדת באמריקה. מי שרוצה בהם, משלם על השירות. מי שלא רוצה בהם, פטור מעונשם. יש כנסיות ובתי כנסת שהצליחו יפה במודל הזה.

כמובן, מדובר במודל שמחייב אותם להתאמץ, להתחרות בשוק חופשי על לבם ועל ממונם של המאמינים. לא כולם אוהבים להתאמץ; לא רבנים, ולא אמנים. הרבנים מעדיפים לקבל משכורת גם כאשר הם מספקים שירות גרוע. מערך הכשרות הוא דוגמה טובה לזה. האמנים מעדיפים לקבל תמיכה גם כאשר מעטים בלבד מתעניינים בעבודתם, או רואים בה צורך.

המודל השני הוא מודל של תמיכה. גם לו יש יתרונות. הוא מאפשר לאנשי תרבות מרווח נשימה, ליצור גם מה שמעבר להכרח הכלכלי המיידי. הוא מאפשר לתרבות במדינה קטנה, שקהלה קטן, להתקיים מעבר לאמצעיה. המודל הזה בא עם תג מחיר. לתמיכה יש מחיר. את המחיר קובע התומך – קרי, המדינה, באמצעות מוסדותיה.

כצפוי, קשה למצוא עקביות בעמדותיהם של מי שבוחנים את הסוגיות הדומות של דת ומדינה ותרבות ומדינה. כל אחד קרוב אצל עצמו, כל אחד מדבר מהפוזיציה. למי שידרוש הפרדת תרבות ומדינה נקרא מתלהם – למי שידרוש הפרדת דת ומדינה נקרא אמיץ. את מי שידרוש הכפפה של אמנים לכללי נימוס והתנהגות נאותה נכנה צנזור – את מי שידרוש הכפפה של רבנים לכללי נימוס והתנהגות נאותה נכנה איש עקרונות. או להפך.

מי שרוצה צנזורה לאמנים, מסרב לקבל שצריך לצנזר גם רבנים. מי שתובע נאמנות מאמנים, יילחם בחירוף נפש נגד ניסיונות לקבוע קריטריונים דומים לרבנים. ובמילים פשוטות: הכל תלוי במגזר, תלוי בעמדה הפוליטית, תלוי בשאלה אם אתה המממן או הממומן.