על פי ראש ממשלתנו, אנו נמצאים עכשיו בנקודה ביטחונית רגישה, שתדרוש קורבנות, ומסיבות של ביטחון מידע אין הוא יכול לפרט במה בדיוק מדובר. דבריו הצביעו על הצפון. אז שיהיה ברור: האיום הפוטנציאלי החמור ביותר על המדינה זה תקופה ארוכה הוא אכן מהצפון, מהרקטות ומהטילים של חיזבאללה בלבנון. הם התרבו בקצב מסחרר, נעשו קטלניים יותר, וכבר זמן ממושך נעשה מאמץ לעשותם מדויקים ביותר.
לא רק זאת, מערכות הגנת הנ"מ החדישות המופעלות בסוריה על ידי הרוסים עלולות להיות מופעלות נגד המטוסים שלנו. אבל, בשלב הנוכחי האיום הזה אינו מהווה סיכון מיידי, קרוב. גם טילי ה"שהאב" המתקדמים של איראן, המוצבים באיראן, הם איום פוטנציאלי כבר הרבה שנים, אך אינם מהווים סכנה מיידית. בינינו לבין חיזבאללה קיים לדעתי מאזן הרתעה. וזאת הכוונה של חמאס בעזה: ליצור מאזן הרתעה.
אין בכוונתי לדון במאמר זה בענייני הביטחון. אתמקד במשהו שהוא פוליטי וגם מעציב אותי. בדרך מקרה שמעתי ברדיו בתחילת השבוע כי ביום ראשון נערכה אזכרה ממלכתית לגולדה מאיר, במלאות 40 שנה למותה, בהשתתפות ראש הממשלה. כזכור, מדובר במי שהייתה ראש ממשלתנו בשנים 1969־1974, ויו"ר מפלגת העבודה, כיום המחנה הציוני.
אולם אף נציג של המחנה הציוני לא נכח באזכרה. אף אחד. למה? כל חברי הכנסת של המחנה הציוני והיו"ר שלה נשאלו על ידי התקשורת. תירוצים מלוא הטנא: "עסוקים", "היו התחייבויות קודמות", "היינו בחו"ל"; איתן כבל ידע להוסיף כי מתפקידו של יו"ר המפלגה היה להיות בטקס. אבל, היו"ר אבי גבאי בחר שלא להשיב. כמוהו עשו עוד שבעה ח"כים. נאלמו דום.
הרהרתי בסיבות האפשריות, המעידות משהו על הפוליטיקה של זמננו ועל המחנה הציוני. והרי הן: האחת, מאיר הואשמה בכך שבגלל סרבנותה היא דחתה את הצעות השלום של סאדאת וגרמה למלחמת יום הכיפורים. אשמה זאת לא נסלחה לה ואין שנה למלחמת יום הכיפורים שהאשמה זאת אינה חוזרת ומוטחת בה. לדעתי ללא הצדקה, אבל ככה זה. לברק לא שוכחים את ההפך: שדווקא בשל אי־סרבנותו, הוא חשף את פרצופו האמיתי של ערפאת "שוחר השלום", אז למה לתת כבוד לסרבנית שלום שגם האשימו אותה, רחמנא ליצלן, ב"גזענות"?
השנייה, זאת היום התרבות הפוליטית של כלל מפלגות ישראל. באזכרה לא צועקים, לא מחרפים ומגדפים, ובעיקר כי הדעת של הפוליטיקאי נותנת שהאזכרה לגולדה לא תזכה לאייטם בטלוויזיה, ובקושי תוזכר בעיתונות הכתובה. אז למה להיות שם? עסוקים בדברים יותר משתלמים. כל אחד וסדר העדיפויות של לוח הזמנים שלו המביא לו הכי הרבה תועלת פוליטית.
השלישית היא אולי המרכזית לדעתי. כל קשר בין המחנה הציוני לבין מפלגת העבודה בעבר הרחוק הוא מקרי לחלוטין. לא מבחינת האישים המובילים, לא מבחינת התכנים האידיאולוגיים. ראש התנועה הוא אורח זר. ככה הדמות השנייה, לבני, שמוכרת את מרכולתה לכל המרבה במחיר; יחימוביץ' באה בכלל מהצד הקומוניסטי, ומה למרב מיכאלי ולתנועת העבודה? הייתה פעם מפלגת העבודה, אך היא היסטוריה, מתה, וטרם קמה לה לדעתי יורשת ראויה וגדולה. אפילו לאזכרה לא באים. זה עצוב, אך זאת המציאות.