ארבעה נאומים ציינו את המשבר הפוליטי שכפסע היה בינו לבין פיזור הכנסת והליכה לבחירות מוקדמות בתחילת השנה האזרחית הבאה. המרתק הוא שחרף הסתירות לכאורה שבין הנאומים, המסר המרכזי של כל אחד מהנאומים היה אמיתי ונכון.
ביקורתו הנוקבת של אביגדור ליברמן בנאומו על התנהלותו הרופסת של בנימין נתניהו אל מול הטרור העזתי, הנמשך כמעט מדי יום זה קרוב לתשעה חודשים - לרבות הסכמת נתניהו לתשלום דמי חסות בסך 15 מיליון דולר לארגון טרור תמורת "הורדת גובה הלהבות" - הינה ביקורת מוצדקת ואף מתחייבת אל מול המחדל המחפיר והמתמשך מול חמאסתן. בנסיבות אלה, גם התפטרותו של ליברמן הייתה ברירת המחדל היחידה האפשרית; שאם לא כן, היה הוא מוחזק - גם על פי האחריות הקולקטיבית של כל שרי הממשלה הקבועה בחוק יסוד "הממשלה" - כאחראי למחדלים אלה וכמי שדבק, עקב תאוות השררה, במשרה הנחשבת והנחשקת של שר הביטחון.
באותה מידה, ואולי אף יותר, צדקו גם נפתלי בנט ואיילת שקד בנאומיהם, שהלוז בהם היה "אין נוטשים את ספינת הממשלה דווקא בשעתה הקשה, אלא מנסים להטות את מסלולה לכיוון הפעולה הנכון בכלל ובכל הנוגע לתפקוד ראוי נגד טרור חמאס בפרט". כל זאת דווקא בגלל רצף המחדלים בעימות מולו. אבל היה זה שוב נתניהו שבנאום קצר, אולם מרשים באופן יוצא דופן - גם ביחס להופעותיו התקשורתיות המצוינות בדרך כלל - נאום שהושמע לאחר זה של ליברמן ולפני נאומי בנט ושקד, קבע בלעדית את סדר היום והביא מיידית לפניית פרסה של כל מי שהודיע כי אין מנוס מפירוק הממשלה והקדמת הבחירות.
איילת שקד ונפתלי בנט. צילום: מרק ישראל סלם
נתניהו לא זו בלבד שהדף את האולטימטום של בנט למסירת תיק הביטחון לידיו כתנאי להמשך קיום הממשלה, אלא שהפגין זלזול מכוון כלפיו, בכך שהודיע כי הוא נוטל לעצמו תיק זה. בהערת אגב, מהלך זה של נתניהו הציג בפעם המי יודע כמה את עדת הפרשנים הפוליטיים והביטחוניים במלוא אפסותם, שהרי מרגע התפטרותו של ליברמן לא חדלו ללהג בלשון ובמקלדת דברי הבל על כך שנתניהו - בניגוד לראשי ממשלה אחרים - לא רק שאינו חפץ להחזיק גם בתיק הביטחון, אלא שהוא אף סולד מהרעיון; ולכן, יהא אשר יהא, הוא ימנה מישהו אחר לתפקיד. כדרכם, מיד גם החלו בתפעולה של בורסת שמות המועמדים הדמיונית וההזויה.
נתניהו הצביע בנאומו על האסון שהמיטו על ישראל מפלגות פוליטיות ימינה מהליכוד בשנת תשנ"ב (1992) ובשנת תשנ"ט (1999), כשהפילו את ממשלת הליכוד - בטענה כי אינה מספיק לאומית לטענתם - והביאו עלינו, במקום ממשלה לאומית יותר כהזייתם, את פשע אוסלו במקרה הראשון ואת מלחמת אוסלו - הלא היא "אינתיפאדת אל־אקצא" בלשון המרצחים הערבים והשמאל הקיצוני היהודי, העקובה מדם - במקרה השני.
ראש הממשלה הצביע מפורשות בנאומו על בנט ושקד ככאלה העלולים, בעקבות התפטרותם מהממשלה, להביא לתרחיש גרוע אף יותר מאשר אלה שאירעו עקב שני המקרים הקודמים של הפלת ממשלת ליכוד באמצעות "ירי בתוך הנגמ"ש". מיד עם סיום נאומו של נתניהו, שוב התגלתה אפסותם של הפרשנים - המבינים דבר אך ורק בעיני עצמם. אומנם לא ניתן היה להכחיש את הרושם המדהים שעשה הנאום, אולם מקהלת בעלי בוחן המציאות אפס החלה בזמירות, שלפיהן כלה ונחרצה עם שקד ובנט להודיע ודאית למחרת בבוקר על התפטרותם מהממשלה "והבחירות יהיו בסוף מרץ 2019".
מה שקרה באמת למחרת הוכיח בפעם המי יודע כמה שאם באמת רוצים לדעת מה הולך לקרות, צריך להאזין לפרשנים - ובמיוחד לנתניהופוביומטים שביניהם - ואז בדיוק של 90% ומעלה ניתן לומר שההפך הגמור הוא שיקרה.
# # #
הנה כי כן, בנאום קצר ומדהים טרף נתניהו את הקלפים, לא רק לליברמן, שהתפטרותו הייתה צעד נכון כאמור - אולם מטרתה הייתה להביא לפירוק הממשלה והליכה לבחירות. בנוסף, אזק נתניהו את הבית היהודי בתוך הממשלה ובו־זמנית השתיק את ציוציהם של השרים כחלון ודרעי באשר לחוסר היכולת להמשיך את קיום הממשלה לאחר התפטרות שר הביטחון. בהערת אגב, הסתלקות כל סיעות האופוזיציה ביום רביעי מכוונתן להעלות להצבעה בכנסת את החוק לפיזורה, היא הנותנת עד כמה ממשלת 61 היא בת קיום.
מהלך מזהיר זה של נתניהו אין בו כדי למזער כהוא זה את המחדל המתמשך והבלתי נסבל אל מול הטרור היוצא מחמאסתן, אולם הינו נדבך נוסף בסדרה של מהלכי שחמט פוליטיים של רב־אומן שתוצאתם הייתה, בין השאר: ריסוק מוחלט וסילוק גמור של קדימה מהמפה הפוליטית בשלהי כהונת הכנסת ה־18; שלא לומר ניהול מו"מ סרק של אחיזת עיניים עם יצחק הרצוג, שבסופו של דבר הוביל לצירוף ליברמן לממשלה כשר ביטחון ולייצוב הקואליציה ותוך כדי כך אפשר לנתניהו גם להיפטר ממשה יעלון כשר ביטחון, בשל עימותים חוזרים ונשנים ביניהם - קרי, שלוש ציפורים במכה אחת.
כל אלה מציבים את נתניהו כמי ששולט באופן מוחלט במערכת הפוליטית הישראלית מחד, ומאידך, ביחס לאבי גבאי, יאיר לפיד, ציפורה שפיצר, בנט, כחלון, דרעי, ליברמן ועוד כמה כאלה, כגוליבר בארץ הגמדים.
התנהלותו של נתניהו בזירה הבינלאומית מזכירה לעתים את מהלכיו מבית. כך למשל יחסיו עם ארה"ב בכל הנוגע למהלכיה מול איראן, הנראים כאילו בראש מעייניו של הנשיא טראמפ אך ורק לרצות את נתניהו. היחסים ההולכים ונרקמים עם ארצות ערב, בלי לשלם כל תמורה מדינית לשם כך, הגדלת מספר המתיישבים ביהודה ושומרון מ־290 אלף ל־450 אלף בתקופת כהונתו של גדול שונאי ישראל מבין נשיאי ארה"ב, ברק חוסיין אובמה, אלה הם בבחינת מעט המחזיק את המרובה.
ניתן רק לקוות כי התנהלותו הנרפית של נתניהו מול חמאסתן אינה אלא תרגיל גם כן, וכי בזמן ובאופן הבלתי צפויים ביותר ינחית עליה מכה שתביא לחיסולה, ויפה שעה אחת קודם.
