עוד יתברר עד כמה מגיע ליחיא סנואר פרחים מכולנו. כי לא רק שמנהיג חמאס גרם למשבר הפוליטי הנוכחי, הוא גם הזיק קשות לתדמית של בנימין נתניהו כרב־אומן ביטחוני־מדיני. ובימים הגורליים העומדים בפנינו, התדמית המוחלשת של נתניהו לצד החובה שלו להזיע כדי לשכנע עד כמה הוא "ימין", הם חמצן לאומי בשבילנו. 
 
לא, זה לא קשור לרמזים המניפולטיביים שמגיעים מסביבת ראש הממשלה על אודות סוד ביטחוני גדול שמחביאים מאיתנו. הכל נובע מהסוד הידוע בשם "תוכנית השלום" של דונלד טראמפ. זו שהייתה אמורה להתפרסם בקרוב, עד שאביגדור ליברמן שמט את הקרקע הפוליטית מתחת לרגליה. ותוכנית השלום הזו, על פי ההדלפות, היא אסון מבחינתנו, לא פחות. כלשון אחד הדיווחים, היא תחולל "רעידת אדמה פוליטית בישראל". לכן, כל עוד נתניהו במצוקה אלקטורלית, רעידת האדמה תידחה ואולי תמוסמס סופית.
 
מה שכן הודלף הוא שהתוכנית כוללת מדינה פלסטינית במרבית שטחי יו"ש וחלוקה מסוימת של ירושלים. וגם אם לא תכלול עקירת יישובים, היא תטביע את ההתיישבות ביו"ש בתוך אוקיינוס ערבי עוין. על פי כל הסימנים, ראש הממשלה יודע היטב מה כלול ב"דיל האולטימטיבי", והכל מתואם איתו. זו הסיבה לכך שנתניהו חזר בתקופה האחרונה לדבר על מדינה פלסטינית, מדינה מינוס בלשונו, אחרי שהתחייב לזנוח אותה ערב הבחירות האחרונות.
 
זו הסיבה לכך שהוא שומר בקפדנות על הרשות הפלסטינית העוינת, כולל הזרמת הכספים לקופתה. לכן ההתיישבות ביו"ש ממשיכה להיחנק, בעוד הפלסטינים במימון ובגיבוי אירופי תופסים את אזורי השליטה הישראליים. לכן גם הבנייה בשכונת גבעת המטוס בירושלים מוקפאת, כדי לשמר את האופציה לחלוקת ירושלים מדרום. שום דבר מכל אלו אינו מקרי, הכל מכוון מלשכת ראש הממשלה.  

דונלד טראמפ ובנימין נתניהו

 
אבל אם לפני שבועיים אפשר היה לתכנן בוושינגטון ובירושלים מהלכים פוליטיים מתוחכמים שישכנעו את קהל התומכים של ראש הממשלה, עכשיו נטרפו הקלפים, לפחות עד שתקום הממשלה הבאה. אנחנו כבר מצויים בתוך מסע בחירות קשוח, ולא משנה כמה זמן יצליח נתניהו לקרטע עם הקואליציה הנוכחית. במסע הזה מנהיג הליכוד חייב לדבר "ימנית" לקהל הבוחרים כדי לשרוד פוליטית. קל היה להבחין בכך בנאום הבחירות של נתניהו ביום ראשון, שבו הוא ניסה להציג תדמית "ימנית" תוקפנית ולהכניס את יריביו מבית למלכודת של מפילי ממשלת ימין. 
 
אלא שבין ממשלת ימין אמיתית לבין הממשלה הנוכחית אין קשר ממשי; ובין ממשלת ימין לבין הדיל האולטימטיבי של דונלד טראמפ פעורה תהום. על פי פרסומים טריים, השבוע אמורה הייתה להתקיים ישיבה בבית הלבן שבה אמור היה להיקבע העיתוי המדויק של פרסום התוכנית הגדולה. הכוונה הזו נעצרה, כנראה, בחריקת בלמים. בצוות של דונלד טראמפ מבינים היטב שבעיתוי הנוכחי הם לא יכולים לבנות על נתניהו שיגיד כן, ולא חשוב מה הבטיח להם בעבר. 
 
בד בבד לא ברור כמה זמן תארך תקופת הדמדומים של הממשלה הנוכחית, שנה או שבוע. אבל היות שאנחנו למעשה במערכת בחירות, זה הזמן לדרוש מראש הממשלה לפרוע את החשבונות המילוליים שהוא מחלק. עכשיו צריך להציב לו "מבחני ימניות" ברורים. למשל, לדרוש בנייה מיידית נרחבת במזרח ירושלים - העיר שאוחדה לה בהבל פיו. לעצור את השתלטות הרשות הפלסטינית בסיוע אירופי ביו"ש. להסיר את אזיקי ההתרחבות מההתיישבות ביו"ש. לכרסם בסמכויות של ישות הטרור מרמאללה, וכמובן, להוריד את מדינת חמאס על הברכיים. 
 
במקביל, דווקא מתוך הליכוד נדרש אולטימטום למנהיג המפלגה: לחבר מצע מחייב של המפלגה, שישלול חד־משמעית הקמת מדינה פלסטינית, פלוס או מינוס. בכך להכריח את ראש הממשלה לציית להחלטות המוסדות של המפלגה, שהתקבלו פה אחד. אם כל זה יקרה, צריך יהיה באמת לשלוח פרחים יפים לסנואר. כי רק בגלל מסע הטרור החוצפני שלו הזדמנה שעת כושר לעצור את הסכנה שנשקפת בקו הבית הלבן–רחוב בלפור. 
 
יחסים מסוכנים

האירועים הדרמטיים של השבועיים האחרונים השכיחו כמעט את המלצות המשטרה בפרשת הצוללות, שפורסמו ערב הדרמה בדרום. אבל למרות המהומה הביטחונית והקואליציונית, חייבים לחזור למה שהתגלה במצולות הצוללות ולהסיק מסקנות. בייחוד מדובר בשירות הבעייתי שנתנו עורכי דינו האישיים של ראש הממשלה יצחק מלכו ודוד שמרון לנציג החברה שמכרה לישראל צוללות בסכומים מרקיעי שחקים. 
 
אני מכיר את מלכו ושמרון ומחזיק אצבעות שיוסר מהם כל חשד, אבל קיים דפוס פסול במערכת היחסים שטופחה סביבם וכלל לא נמצא במחלוקת. והמדאיג מכל הוא שמדובר בדפוס שחזר ונבנה, בגרסה כזו או אחרת, אצל כל ראשי הממשלה שקדמו לנתניהו, לפחות בדור האחרון. עולה ממנו ערבוב מסוכן וניגוד אינטרסים שפוגע בכולנו. 

מה שידוע עכשיו הוא שמשרד עורכי הדין של ראש הממשלה ייצג במקביל את מיקי גנור, הנציג של הצד השני בעסקת ענק מול המדינה. עסקה בעלת חשיבות אסטרטגית ביטחונית וכלכלית. גם המשטרה סבורה שנתניהו לא ידע מכך, אבל כל גורם ממלכתי שנענה לפניות של שמרון בשם הלקוח שלו - החברה הגרמנית - ידע גם ידע ונתן יחס בהתאם. כך זכו הלקוחות של משרד מלכו ושמרון לפתיחת דלתות חלומית בכל פורום. כנראה שלא בוצעה בכך כל עבירה, אבל הניחוח בהחלט לא סימפטי.  

חשוב להזכיר שנתניהו ועורכי דינו לא המציאו את השיטה. אצל אהוד אולמרט היו אלו אורי מסר ואלי זוהר. אצל אהוד ברק כיכב הגיס שלו לשעבר דורון כהן וכמובן אלדד יניב, שאמר לימים בהקשר הזה כי "בעתיד יכניסו אנשים לכלא על הדברים שאני עשיתי". אצל שרון שגשג דב ויסגלס, נציגו של מרטין שלאף, ויורם ראב"ד, שהתמזג היטב בפורום החווה. אצל יצחק רבין גאה משרד עורכי הדין של אבי פילוסוף, הבעל דאז של בתו דליה. כולם התאפיינו באספקת שירותים לראש הממשלה, קרבה הדוקה לאוזנו וללבו, ובד בבד שגשוג אדיר בשל הקרבה היתרה לצמרת. 

השיטה הרי ברורה: המשרד מספק שירותים לראש הממשלה או לשר הבכיר בחינם או בכמעט חינם. גם בעניינים אישיים טהורים וגם בעניינים מפלגתיים ופוליטיים. בתמורה מקבלים עורכי הדין תיקים מגופים ממלכתיים או לפחות נהנים מפתיחת דלתות ומיחס מועדף במגעים מול השלטון. וכאן מונחת בעיה רצינית, כי בכך סביר שיעוותו אמות המידה של קבלת ההחלטות. שלא לדבר על היתרון הבלתי סביר שמקבלים החברים של ראש הממשלה והלקוחות שלהם מול גופי המדינה.

ולכן דווקא בעידן שבו מנסים, בצדק, לצמצם את השלטון חסר המצרים של היועצים המשפטיים בשירות הממשלתי, חייבים לקרוא לסדר גם את הקוטב השני. ראשי ממשלה ובכירים אחרים רשאים להשתמש בעורכי דין חיצוניים כאוות נפשם. אבל חייבות להיות מגבלות ליכולת של עורכי הדין הללו לקבל תיקים מהמדינה, ובמיוחד להפוך למאכערים טורבו מול הפקידות הממשלתית. כמובן שאי אפשר ואסור להגביל את ההנאה של עורך דין המקורב למלכות מהמוניטין הטמון בעצם הקרבה. אבל בהחלט לא יותר מכך.