הארכיון האבוד

כשאני כותב "מציאות", אני מתכוון לעיתונים ישנים מימי קום המדינה, לצילומים שצילמתי לפני למעלה מ־50 שנה, למכתבים מרתקים מאנשים מפורסמים, למטבעות של סנט אמריקאי בני 150 שנה ומטבעות של דולר מכסף (פעם הייתי אספן מטבעות), ציורים שציירתי בבית הספר העממי ועוד כהנה וכהנה שמונצס שגורמים לאספן כפייתי נחת רוח.
 

אחד הדברים שמצאתי וגרם לי אושר הוא קריקטורה שציירתי של גדולי הכדורגלנים מאמצע שנות ה־50 ותחילת ה־60 של המאה הקודמת (העורך דורון כהן, שמעצבן אותי לאחרונה, יאהב את הציור). זכרתי את הציור הזה שאותו רשמתי בעט רפידוגרף שעליו שילמתי ממיטב חסכונותי שהיו מוצפנים בקופת דן חסכן. נדמה לי שהעתקתי את דמויות הכדורגלנים מאלבום עם תמונות ספורטאים שאותו היו הילדודס, הבנים, אוספים באותה תקופה.
 

לחובבי הכדורגל של היום הדמויות והשמות לא יאמרו הרבה, לוותיקים שבין הקוראים הם יאמרו המון, כי כל השחקנים המופיעים בציור הם שמות של גיבורי תרבות נערצים. 
 

רישום פורטרטים היה תחביב שלי מגיל צעיר מאוד, והמורה לציור בבית הספר העממי תמיד טענה שאני ברדקיסט חסר משמעת, אבל יש לי יד טובה. אני זוכר שבמעט הזמן שלמדתי בכיתה ט' בבית הספר התיכון "שלווה" עוררתי מהומה באחד השיעורים הראשונים כשציירתי קריקטורה של המורה לתנ"ך ותלמוד מר הרדוף, והדבקתי את יצירת האומנות על הלוח לפני כניסתו לכיתה. כשהוא נכנס כל הכיתה צחקה, ולקח לו קצת זמן לקלוט למה. 
 

כמו אידיוט חתמתי את שמי על הקריקטורה, ומר הרדוף העיף אותי מהכיתה ושלח אותי להמתין ליד חדרו של המנהל מר וילנסקי, שלא סבל אותי מיום הלימודים הראשון, אחרי שסירבתי לעמוד כשנכנס המורה לשיעור ולברכו במשפט "בוקר טוב, אדוני המורה". הסברתי למר וילנסקי שאין לי אדונים ואני לא מוכן לברך אף אחד במילה "אדוני". החלומות שלי, שנעו בין להיות שוער נבחרת ישראל בכדורגל לבין להיות צייר כמו פיקאסו או מודיליאני, הובילו אותי לשערי בצלאל, שם ניסיתי להתקבל ללימודי ציור. נשאלתי על ידי האחראית לקבלת תלמידים אם יש לי תעודת בגרות, וכשעניתי לה שאין לי היא הראתה לי את הדלת בנימוס. 
 

חשבתי להיות עיתונאי וסופר כמו ארנסט המינגוויי וניסיתי להתקבל לקורס כתבים בקול ישראל. כששאלו אותי אם יש לי תעודת בגרות, עניתי שאין והראו לי בנימוס את דלת היציאה.

 

בין "המציאות" שגיליתי בביתי ישנם רישומים שעשיתי בצינוק המצ'וקמק בכלא אמלסגסה בפרנקפורט, גרמניה. עורך הדין אורי סלונים שבא לבקר אותי הביא לי לבקשתי בלוק ציור ועפרונות, והרישומים עזרו לי לשמור על שפיות. כששוחררתי (נקי וזך, חף מפשע) עשיתי תערוכה גדולה מהרישומים בגלריית "לים" של עמליה ארבל ברחוב בן יהודה פינת ארלוזורוב בתל אביב. מכרתי כמה עשרות רישומים במחירי מציאה שבקושי כיסו לי את ההוצאות על התערוכה, אבל הייתי מאושר בעיקר מביקורות בכלל לא רעות על הרישומים בעיתונים.
 

מצאתי מפיות נייר שעליהן רשמתי בברים אפלים בארץ ובחו"ל. את אחד הרישומים עשיתי בבר הנקרא "רוזבד" ברו דה לאמבר בפריז בשנת 1967. בבר הזה נהגו לבלות אנשי רוח, סופרים, ציירים ופסלים, מה שגרם לנשים פריזאיות אוהבות תרבות להגיע למקום. הייתי תפרן, מיואש ומתוסכל, ומדי ערב הייתי יושב בפינת הבר, קולט מישהי שקל לצייר אותה ומשרבט פורטרט מפואר שלה מעשה ידי להתפאר ושולח אותו עם הברמן ז'אן פייר לגברת שלא ידעה ששימשה לי מודל. 
 

הגברות שהיו מהמעמד שלא מוגדר תפרן רצו לשלם, אני ברוב צניעותי סירבתי, עד שנשברתי והסכמתי לקבל "צ'ילי קון קרנה וכוס יין אדום בתמורה". פה ושם הרישומים האלו הכניסו לי גם כמה פרנקים ובמקרים אחדים רומן מזדמן ודירת פאר לבלות בה כמה לילות במקום לקפוא מקור בעליית הגג המצ'וקמקת שבה לנתי.
 

הקטע של הציור בא לידי ביטוי גם כשעבדתי כפקח בעיריית תל אביב בחוף מציצים (לפני שהפכתי למציל). הצעתי לריבק, האחראי על החופים, שבמסגרת העבודה אצייר על הקירות שהפרידו בין החוף המעורב לחוף הדתיים. ריבק ביקש שלא אצייר ציורים של נשים עירומות, ואני הסכמתי וציירתי כל מיני מיקי מאוסים ודמויות מהאגדות ומסיפורי ילדים. זה היה להיט.
 

קלסר שלם ששימח אותי במיוחד היה מוקדש כולו למשורר יבי (יונה בן יהודה) אללה ירחמו, שהיה מפרסם בכל יום שישי בעמוד 2 ב"הארץ" טור שירים מלווה באיורים של מיטב השמות של אומני ישראל, בהם יגאל תומרקין, עמוס קינן, אורי ליפשיץ, רפי לביא והרשימה ארוכה. ברשימה הזו גם אני נכללתי. 

מצאתי עשרות גזרי עיתון עם רישומים קטנים שלי. אושר אמיתי. מדי פעם אני מפרסם במדור איורים מעשה ידי. בתקופה האחרונה החלטתי לחזור לצייר. קניתי בדים, מכחולים, צבעי שמן, כן ציור וכל מה שנדרש כדי לגלות שאני המודיליאני של שנות האלפיים. הרסתי עשרה בדי ציור עד שהבנתי שאיבדתי את זה. אני לא מסוגל לעבוד יותר על בדים גדולים, פשוט אבד לי הטאץ'. 
 

הורדתי את הבדים המקושקשים לרחוב במטרה שמשאית הזבל תאסוף אותן. כעבור כמה ימים פגש אותי אדם בעל מראה מכובד ושאל אותי אם אוכל להקדיש לו כמה דקות. כשעניתי בחיוב, הוא שאל אם יש לי ציורים שהעבודה עליהם הושלמה. הופתעתי. הוא עלה אלי לדירה, התבונן על עשרות הציורים התלויים על הקירות, הצביע על שתי עבודות שמן שציירתי כשהייתי בשארם א–שייח' וביקש לרכוש אותן. "יש לי תקציב של 3,000 דולר", אמר. "מוכר?" סירבתי. אני מאוד קשור לשני הציורים האלו. הוא השאיר לי את מספר הטלפון שלו במקרה שאשנה את דעתי, ונפרדנו כידידים. 
 

לקחתי מונית ל"ברבוניה", ישבתי עם ידידי ג'וני ווקר ואחרי כמה כוסיות שוב התחלתי לחלום על קריירה של צייר בינלאומי, בזמן שאני רושם על מפית את הפורטרט של סתיו הברמנית.

 

2. אחרי הנאום לאומה של ראש הממשלה בנימין נתניהו שבו אמר בין השאר "אני.. אני... אני... אני... אני... אני", ועוד הפעם "אני... אני... אני...", חיפשתי שיר שיתאים לנאום להשמיע בתוכנית הרדיו שלי "זהבי עצבני". 
 

העורך המוזיקלי יואב חנני עשה כמה דקות חושבים והביא לי את שירו של יענקל'ה רוטבליט "מילים מילים", שאותו ביצע אריק איינשטיין. ישר חטפתי צביטה בלב, גם בגלל השיר הנפלא וגם משום שהשבוע לפני חמש שנים הלך אריק הדגול לעולמו, מה שמעלה אצלי פרץ נוסטלגי ושליפה של תמונת ארכיון מישיבה משותפת עם אריק בבר בשם "קינגס קלאב" שהיה ממוקם ברחוב יורדי הסירה בכניסה לנמל תל אביב. 
 

קולף מילים לארוחת בוקר

הוא לא אוהב אותן מדי קשות

אחרי שהן ריקות מתוכן

הוא מגלגל אותן על הלשון

מילים גדולות שאוהבים לשמוע

מתובלנות הן טעימות מאוד

מילים יפות אשר יודעות לצבוע

שגם החושך ייראה ורוד

מילים מילים עפות ברוח

מתפוצצות כזיקוקי דינור

שהשומע כבר אינו בטוח

אם הוא הבין נכון את הסיפור

כל כך יפה אצלו זה מתנסח

שזה יפה להפך או פחות

בלב נדיב תמיד לכל אורח

שמור חלקו בשק ההבטחות

הוא לא קוסם הוא מאחז עיניים

רוכל מפיץ אבקות ושיקויים

שמטפטף לך אל האוזניים

סחורה גנובה משוק הדימויים

מילים מילים עפות ברוח.