השבוע בדרך לפגישה שאיחרתי אליה, התחדדה אצלי האבחנה של הביטוי, "על הגל". בדרך לפגישה גיליתי שהיא נקבעה בעצם לשעה קודם לכן, כמו כן התברר לי שזמן הנסיעה כפול מהמתוכנן בשל פקקים שסיבתם לא ברורה. רבע שעה לפני מועד ההגעה חסמו נציגי הנכים שהפגינו במקום, את כביש החוף, וכשכבר הגעתי לרחוב שבו הייתה אמורה להיערך הפגישה, הוא נחסם על ידי רכב כיבוי אש בשל מכונית שעלתה באש. שום דבר לא הלך. יש ימים שבהם זה בדיוק ההפך: הכל מסתדר ודופק כמו שעון, הכל מצליח, כל התקלות נמנעות ברגע האחרון, ותחושת ההצלחה ממלאת אותך בסיפוק.
רצף האירועים אחראי לתחושת הכישלון או ההצלחה, קובע אם אתה על הגל, גולש בהנאה על זרם האירועים החיוביים, או נסחף חסר שליטה בגל עכור של תקלות, כישלונות קטנים וצורבים, אכזבות ובעיות שגורמות לך לחשוב שכל העולם נגדך.
זה מה שקורה במאבק הפוליטי בכנסת בין הקואליציה לאופוזיציה. שני גלים שמתנגשים זה בזה ויוצרים מערבולת. הקואליציה של נתניהו נמצאת על הגל, והאופוזיציה מחרחרת מתחת למים. זה מתחיל בהגדרה ובחקיקה, שכמעט ולא מאפשרת למעשה לאופוזיציה להפיל את הקואליציה. נניח בעניין הצבעת אי־אמון בממשלה. כדי להפיל את הממשלה האופוזיציה חייבת להציג רוב חלופי, 61 חברי כנסת. ללא הרוב הזה שתומך בממשלה חלופית, אין אי־אמון. וזה בלתי אפשרי בהרכב הנוכחי.
על אף השינוי ביחסי הכוחות והצטמצמות הקואליציה ל־61 חברי כנסת, האופוזיציה נסחפת לשורה של כישלונות קשים ומביכים, שפוגעים עוד יותר בתדמיתה הבעייתית. לקואליציה, צרה ככל שתהיה, יש דבק. יש משהו שמחבר בין כל חבריה, יש להם סיבה ומטרה משותפת: לשרוד ולשלוט. זה יוצר אחדות מטרה ויכולת להתמודד עם האתגר החקיקתי.
נכון, יש תקלות, כמו למשל, חבר כנסת סורר, נניח אורן חזן, שמשתלח ביושב ראש הכנסת או בחברת הכנסת רחל עזריה, שלא הסכימה להצביע בעד חוק "נאמנות בתרבות" של מירי רגב, אבל בגדול הקואליציה לא יכולה באמת ליפול. היא יכולה להתבזות, להיגרר כמו סחבה בשוק, ולספוג כמה סטירות, אבל האויב הגדול ביותר שלה הוא העימות הפנימי.
חוק הגיוס הוא דוגמה מצוינת. דווקא הקואליציה, שתקפה הכי הרבה את בית המשפט העליון, מתחננת כרגע לבג"ץ לדחייה, שתציל אותה מהכרעה שאולי תביא להקדמת הבחירות. לעומתה האופוזיציה היא אוסף של חברי כנסת שלהם אינטרסים מנוגדים, מאחמד טיבי ועד אביגדור ליברמן, מתמר זנדברג ועד יאיר לפיד. כולם כמעט רוצים להחליף את ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל כל מה שהם עושים מתנהל בוויכוח.
נניח, הצעת החוק של איציק שמולי להעלאת קצבת הזקנה לכל קשיש ללא מבחן הכנסה. ההצעה הגיעה לקריאה טרומית בכנסת, אך נפלה על חודו של קול. יש במהות ההצעה כוונה צודקת ונאצלת, אבל גם פופוליסטית ומאתגרת. החוק הרי לא היה עובר. זו הייתה רק קריאה טרומית, שלכל היותר הייתה מאתגרת את הקואליציה. כשהממשלה לא רוצה, והיא לא רוצה, החוק לא עובר. התוצאה הושגה, בכל מקרה, כשהקואליציה נחשפה כמי שלא דואגת לקשישים.
היכולת ליצור אופוזיציה אחידה היא משימה קשה עד בלתי אפשרית. זה תלוי ברצון טוב, במזל ובקשרים אישיים. סילבן שלום, כשהיה פעיל באופוזיציה בשורות הליכוד, וחיים רמון בשבתו על הספסלים האחוריים, הצליחו לטרטר את הקואליציה. בעזרת קסם אישי, הבנת תקנון הכנסת על בוריו ופעלתנות קדחתנית הם הצליחו לייצר בעיות לקואליציה. באופוזיציה הנוכחית אין רוח כזאת, וזה ללא קשר לנסיעה המיותרת של ח"כ חיליק בר לסין או לשיחה המשפחתית החשובה של ח"כ רוברט טיבייב.
נכון, כל קול קובע, אבל יש עניין של ציפיות. הציפייה מהאופוזיציה מוגזמת, והנטייה לחבוט בה היא חלק מהגל העכור שבו שום דבר לא הולך לה. נראה שלא משנה עוד כמה תקריות מביכות יהיו לאורן חזן עם יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין, הקואליציה תמשיך להיות על הגל. הם מצליחים, הם בשלטון, אבל זו גם החולשה הגדולה של הקואליציה.
המתח הפנימי, הצורך להתייצב, להספיק, להעביר החלטות בלי לדעת בוודאות מתי הן נגמרות, יצירת חיכוכים ועימותים מביכים, כמו זה של מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד עם יושב ראש ועדת הכספים משה גפני. הכל מתוח. הכנסת הפכה לזירת התגוששות יומיומית, קטנונית, אלימה ונפיצה שבה נאבקים להישאר על הגל.
בצל העדנה המדינית
הכלל הזה עובד גם בתחום יחסי החוץ - ישראל נמצאת כרגע על הגל. נתניהו יכול להיות מרוצה. זה כמעט הכל הוא. מצ'אד עד צ'כיה, מגואטמלה עד הודו, מעומאן עד ריאד. נתניהו הוא מותג מנהיגותי בולט ומוכר, וישראל זוכה לעדנה מדינית אף על פי שאין תהליך מדיני ואין צל צלו של הסדר עם הפלסטינים.
מעל לכל מרחפת רוחה של מערכת היחסים עם ארצות הברית ובעיקר הקשר בין נתניהו לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ. הסמלים בולטים: העברת השגרירות לירושלים, הביקור בכותל, ביטול הסכם הגרעין עם איראן ועוד. הגל החיובי סוחף ואדיר, לכן צריך להקשיב היטב לדברי טראמפ השבוע ביחס לסעודיה ולהשארת הכוחות האמריקאיים במזרח התיכון. כבר פעמיים טראמפ מייחס את ההחלטות שלו בענייני האזור לצורך לשמור על ישראל. זו הסיבה שצריך, על פי גרסתו, לשמור על יחסים טובים עם יורש העצר הסעודי, על אף רצח העיתונאי בטורקיה.
אבל ההכרזה שהוא לא מוציא את הכוחות האמריקאיים מהמזרח התיכון כי צריך לשמור על ביטחון ישראל, היא לכל הפחות לא מדויקת ומחייבת תגובה ישראלית מהירה, חדה ועוצמתית, שתשכנע את העולם שזה פשוט לא נכון. מדובר בתקלה שעלולה להטביע את ישראל. דברי טראמפ הם הנשק של האנטישמים, של שונאי ישראל ושל מפריחי תיאוריות הקונספירציה על שליטת היהודים בעולם. אם וכאשר טראמפ יוחלף או יודח, היא עלולה ליצור גל נגדי שיופנה כלפינו.
האמריקאים לא באו למזרח התיכון בגללנו, והם לא נשארים בשבילנו, אבל אם ילכו, נישאר לבד. מתוך הגל המדיני החיובי שמתרחש לאחרונה, ישראל חייבת לזהות את הסנפיר המאיים שעלול להפיל אותה למים ולהתמודד איתו בהצלחה.