בכנס אילת לעיתונות התקיים לפני כשבועיים פאנל על סיקור נתניהו, שכותרתו "מי אמר אובססיה?". צפיתי בכולו בסרטון באתר אגודת העיתונאים, וגם אתם יכולים אם יש לכם 1:23 שעות. אם הייתי משתתף, היו לי כמה דברים לומר. לא אזכיר את שמות משתתפי הפאנל, כי כולם עיתונאים שאני מעורב עמם, וגם כיוון שהפאנל אשר לכאורה ייצג ימין ושמאל בתקשורת ייצג בסך הכל את מוסכמות החשיבה המקובעות של העיתונות ושל חלקים גדולים מהציבור. בכל הרכב אחר היינו שומעים אותו דבר. נבחן את מוסכמות היסוד האלה. 
 
1. מוסכמה: ככל שתוקפים יותר את נתניהו בתקשורת, כך כוחו עולה. לא נכון. התקשורת כל כך מאמינה בהשפעתה, שכאשר לא עושים בדיוק את מה שהיא מטיפה לו, ההסבר שלה הוא שרוצים לעשות לה דווקא. הטענה שלא נשמעת היא זו: אם היו תוקפים את ביבי פחות, כוחו היה עולה. לדעתי, במקרה של ניטרליות כזו של התקשורת, או במקרה מעבר לטבעי, זאת אומרת שבחים בפרשנויות ודיווחים על מעשיו החיוביים, כוחו של נתניהו היה עולה הרבה יותר. אחד ממשתתפי הפאנל התחיל לומר זאת. הוא טען שאילו התקשורת לא הייתה מגויסת נגד נתניהו, רבים ממצביעי המרכז היו מצביעים עבורו. הטענה לא פותחה, לא הובנה, ובקושי נשמעה בבליל ה"תן לי לסיים" שהוא נחלת כל פאנל. 
 
הבה נבחן את התזה הזו: בישראל יש מה שקוראים בייס של תומכי נתניהו. בסיס התמיכה הזה אכן מתאחד סביב הליכוד ונתניהו ככל שמתקיפים אותו. מצד שני, יש בייס של שמאל שתמיד ייצמד לאידיאולוגיות שלו, בלי קשר לעובדות. אבל יש בישראל משהו כמו 20 מנדטים שיכולים לנטות לכאן או לכאן. אם התקשורת לא הייתה טוענת יום־יום שנתניהו שוגה, חלש מדי, חזק מדי, מושחת, מגוחך, לא מעוניין בטובת ישראל, תושביה או כדור הארץ, חלק מאותם מנדטים, אולי רובם, היו יכולים להצביע עבורו.  
 

2. גם הטענה ההפוכה לא עלתה. לפעמים אנשי התקשורת נוקטים הצטנעות ואומרים: "התקשורת לא משפיעה כלל. הנה, אנחנו תוקפים את נתניהו והוא עולה בסקרים". התזה שלא עלתה בפאנל הזה היא דווקא: תראו כמה התקשורת משפיעה. תראו כמה רבים הישראלים שמצביעים למחנה השמאל בהשפעתנו, התקשורת. זה לא היה קורה לעולם במספרים גדולים כאלה בלעדי התקשורת וכוחה האדיר.
 
3. אחד העיתונאים החרוצים ביותר בהבאת סיפורים ופרשנויות נגד נתניהו תקף עיתונאים אחרים בפאנל, המזוהים כתומכיו, בשאלה מעניינת: "אם יהיה לכם חומר נגד נתניהו, מוקלט ומוכן לפרסום, האם תפרסמו?". הוא טען עוד שפרסם חומר גם נגד פוליטיקאים שלכאורה הם מהמחנה שלו. משכנע. הוא השתמש בעמדה שלאורה תמיד הדרכתי עיתונאים בתקופות שבהן הייתי עורך: עיתונאי איננו אדם חופשי, עיתונאי הוא עבד של האמת. 
 
עם זאת, צריך לזכור שעל פי אותו עיקרון, גם השבח לנתניהו הוא אחת הנקודות המרכזיות כאשר באים לדון בשאלת האובייקטיביות של העיתונות.
עקרון השעבוד לאמת עומד למבחן כפול כאשר יש מול העיתונאי עובדות חיוביות. נניח עובדות חיוביות על נתניהו. האם גם את זה עיתונאי העוסק בביבי חייב לפרסם? כאן התקשורת נכשלת. דוגמאות גלויות לא חסרות. יום אחד, למשל, אני רואה בטלוויזיה האיטלקית סיקורים מרגשים על ביקור ראש ממשלת איטליה בישראל. אצתי לראות זאת בחדשות בישראל. לא ראיתי. בקושי שידרו. את הרגעים המרגשים כלל לא. באחורי הראש של גורמים רבים מדי בתקשורת קיימת במקרים האלה - ודומים להם בשפה הצ'כית לאחרונה - תשוקה עזה להצניע. משפט קבוע מופעל במקרים כאלה: "זה ישחק לידיים של הימין". או: "אין מתפקידנו לעשות יח"צ לנתניהו". 
 
בכל זאת, לפעמים עיתונאים מתעבי ביבי נאלצים, כי אין ברירה, לדווח על הצלחה שלו. לצורך כך מגייסים את המשפט המתנצל המקדים: "חייבים להודות ש...". כאילו: שיט, אללי, נפלנו, צריך לספר משהו שהוא אמת, אבל יעזור לנתניהו. זה הגיע למצב שבו כל הצלחה של ישראל, של המדינה שלהם בעצם, בתקופה שבה ביבי הוא ראש הממשלה, מעוררת עיתונאים מסוימים לצאת להתקפה. 
 
נתניהו איננו אדם בלי חסרונות, אבל יש לו ולתקופת הנהגתו גם יתרונות. כותרת הפאנל בכנס העיתונות הייתה כאמור: "מי אמר אובססיה?". אנשי תקשורת וישראלים אחרים מוכיחים, בלי שהם מודעים לכך, שהם אכן כפותים בתוך אובססיה חסרת מעצורים נגדו. הם מתוודים על כך בשיחות מסדרון ומסרוני סלולרי, ומכריזים אפילו בדפוס: "שונא את נתניהו". עידוד לשנאה שחורה שמציפה את המוח ומונעת כל מחשבה הוא חלק מן התקשורת, אבל זה לא הצליח לקעקע את מסקנות הפאנל שסתם מאשימות את התקשורת באובססיה.