אתמול היה כ"ט בנובמבר, יום השנה להכרזת המדינה על ידי האו"ם־שמום־כלום, כדברי מנהיגינו מאז הקמת המדינה היהודית־ציונית־אמיתית במאי 77'.
זה לא היה יום שמייח או עצוב במיוחד, סתם עוד יום שבו נבחרי העם משפילים את הציבור. לחיליק בר, המזכ"ל של מפא"י, זה היה יום מכונן במיוחד. הוא שב משליחות מדינית בסין. באמ'שלי, לא ידעתי שהוא מדינאי, חשבתי שהוא עוד עלוקי כמו חבריו לאגם הדרעק. אבל בראיון שלו למישהו, הוא אמר שהוא בשליחות מדינית. דייייי, אמרתי לעצמי (כי רק שנינו מדברים אחד עם השני, כי האנושות מגעילה את שנינו), מי שלח אותו לשליחות? המוסד? המלמ"ב? השב"כ? עוד איזה גוף ביון שאני שותף למימונו בלי לדעת על קיומו? יכול להיות שהוא שליחו האישי של המלך ביבי? מי שלח את המזכיר הכללי של מפא"י - לשעבר, בהווה או בעתיד - לשליחות מדינית כזו עלומה וחשאית. ולאף אחד אין תשובה. אז בפעם הבאה שאני אוכל שרימפס ברוטב סצ'ואן (מנה דוחה, כמו לשפוך מזוט על אורז לבן) אני אקרא למנה "חיליק", לזכרו של המדינאי של מפא"י, שנסע לטיול בסין, והגדיר את הטיול כשליחות.
אבל חיליק לא היה הדייר היחיד באגם הדרעק שהחליא אותי השבוע. למשל, הביקור של הזוג המלכותי במעון לנשים מוכות גרם לי לכיווץ שריר בתריסריון. נכון, לא רק הם הסיבה. בטיפשותי כי רבה, רכשתי בייגלה עם לקס בטעם גומי חרוך, שבסניף של ארומה בתחנת הדלק בדרך נמיר מתעקשים לקרוא לו "סלמון עם גבינה". הגדלתי לעשות כאשר השקעתי גם במרק מינסטרונה, שמעליב את הרומאים הקדמונים ומעניק נופך מיוחד לקרב במצדה; כי לדעתי אוסף של פרוסות גזר ורצועות פלפל שלא בושלו דיין והושלכו לתוך מים פושרים בצבע אדום דוחה, זה לא מרק, זה דרעק.
# # #
אחרי שהשלכתי את כל הסחורה הדוחה צ'ורטי־ווז־נייע, וחטפתי התקף ריפלוקס מזעזע בחומציותו, הקשבתי למלך שלנו, שהושפע נורא מהזעזוע של המלכה, ואמר שיקים ועדת שרים לבחינת מצב האלמ"ב בק"ק כתריאליבקה. אילו מילים, איזה מנעד, איזה טון סמכותי, הלו זה מלך זה!!!
א־מ־מה, כבר הייתה לנו פרטייה כזו כשהייתה ועדת שרים. ובאמת אחרי שהיא גיבשה מסקנות גורפות, ירדה כמות הכאפות שחוטפות כאן עשרות אלפי נשים בכל שעה - בשלוש כאפות מ־מ־ש! זה היה באמת הישג עצום לאנושות כולה. כל העוילם־גוילם בא ללמוד מאיתנו איך פתרנו את המגיפה, והיינו אור לגויים. רק יש בעיה קטנה, אפעס. אותה ועדה קבעה שיש לממן את הפעילות לטיפול בנשים מוכות, שחלקן שוהות במעון גם שמונה חודשים, ב־150 מיליון שקל לשלוש שנים. אז נתנו לעניין 30 מיליון, ושיסתדרו.
האמת היא שמאז החלטת האו"ם על מדינת ישראל, מטפלים כאן בקורבנות העבירה, במקום במחוללי העבירה. למה אישה צריכה ללכת למעון? למה שוטרים אומרים לאישה ללכת למעון במקום לעצור ולאסור את התוקף ולשלוח אותו למעון - מעצר בית עד תום ההליכים - ולמאסר בסיומם. ואחרי ריצוי עונשו של העבריין, שנת מאסר מינימום ללא שיקול דעת לשופט/ת - היה והורשע בדין - לחייב את העבריין המורשע לענוד אזיק אלקטרוני במשך שלוש שנים משחרורו, כדי לוודא שאינו מתקרב למעונה של הקורבן. היה והתקרב ולא תקף, עוד שנתיים עם אזיק אלקטרוני.
אה, אין שוטרים לאכוף? אפשר להוציא מכרז לחברות פרטיות, שיתחייבו להעסיק רק לוחמים שהשתחררו משירות סדיר, לשלם להם 45 שקל לשעה כעבודה מועדפת למשוחררי צה"ל, ואז לא צריך יותר מעונות. נורא פשוט, שהעבריין התוקף יחתום על התחייבות שהוא יתגורר ברדיוס של 30 ק"מ מביתה של קורבן האלימות, ויראה את ילדיו על פי החלטת בית המשפט - רק בליווי עו"ס ומאבטחים מיומנים מאותו כוח שיטור.
הזלזול שבו המערכת מתייחסת לעובדים סוציאליים ולעובדות סוציאליות הוא ברמת פשע. בואו ונראה את כל העבדאיאת מאיימים על עובדת סוציאלית במשרדה, כאשר נוכח בחדר מאבטח מורשה (עד גיל 27, לא פנסיונר ישיש בן 81 עם קתטר) שחמוש בנשק חם ואוחז באקדח טייזר בכל מהלך המפגש בין הבעל לבין העובד/ת הסוציאלי/ת. היה והעבדאי מרים את הקול? פוף, קצת חשמל נעים לגוף, לאזוק ולשנע את הסחורה לבית המעצר הקרוב.
ואז באמת תהיה רגיעה באלימות, כפי שביבי המלך אומר. להיות עבדאי על פלסטינים, אריתריאים וסודנים כל אחד יכול - הגיע הזמן להגדיר את האויב. גם יהודים שהם ציבור קדוש הם חלאות. עובדה, רוב הנשים שהפכו לקורבנות הן יהודיות, והרי יבוא הימין הפאשיסטי ויגיד: "מה עם הערבים? הם נורא אלימים". בסדרררר, בשביל זה יש לנו דרוזים שהם רק אזרחים סוג ב' ולא ז'. אז הם יהיו החיילים המשוחררים שיטפלו בעבדאיאת של המגזר.
זה הבסיס לחשיבה בדרך למיגור התופעה. אם למלך אין כייסף לבער את הנגע, אני כבר ממציא לו פתרון יצירתי.
# # #
זוכרים שנפתלי, הגבר, איים שאם הוא לא יהיה השר האחראי לצבא־ההגנה־לשם, הוא יפרק את הגועליציה? נו, זה לא קרה. כי כמה שיחות עם הרבע'לך שכנעו אותו לאפסן את האגו הנרקיסיסטי, ולהישאר כדי שתמשיך הזרמת הגעלט לציבור הקדוש. כבר בשבוע שעבר הוא חילק את האתנן, שעוד מזמנה של רחב הזונה קוראים לו כייסף גועליציוני רק לציבור הקדוש. למשל, לקחו 48 מיליון שקל ממלגות לסטודנטים והקדישו להעמקת היהדות האורתודוקסית. וואללה, באמש'לי, לא הייתי יהודי לפני האתנן הקדוש לכיפעל'ך, אבל עכשיו - אחרי שמעמיקים את היהדות של יהודים סוג א' - אני שמייח בשבילם.
שני מיליונים נתנו גם להעמקת יהדות בכלל, אבל לא ראיתי לירה סורית דפוקה מהכייסף, ו־7 מיליון נתנו למורשת הכותל. ורק מפגר כמוני שמגיע לשם, עוד תורם חמש פעמים כפול ח"י כל פעם, בשביל הציבור הקדוש שלי: כיפוש ושלושת ילדי. מה לעשות, אין שכל, אין דאגות. הם מ־י־ל־י־ו־נ־ר־י־ם ואני עוד תורם להם.
אבל זה עוד לא הכל. הצדיק הקטן שלי, גיאצ'ו, החל השנה ללמוד בסטאלג של נפתלי הגבר, והוא מתוקצב רק ב־29 אלף שקל לשנה. מצד שני, טוב שאנחנו לא עראברים, כי אז הוא היה מתוקצב רק בכ־23 אלף שקל בשנה. לעומת הצדיק שלי, ילדים מתוקים כמוהו, אבל עם כיפעל'ה על הראש, מתוקצבים ב־38 אלף שקל.
אלו נתונים שכל לבלר בטיפשורת יכול להגיע אליהם. אבל יש את שחר אילן, שאני מכיר אותו עוד מהתקופה שעבדנו ב"הארץ" ביחד, והיום הוא ב"כלכליסט". בניגוד אלי הוא לא סתם עצבן, אלא מעמיק בחקר מסד הנתונים. והוא בדק ומצא שיש לנו שני משרדי חינוך, שאולי אפילו המלך ביבי לא ידע על קיומם. המשרד השני הוא בראשות אורי אריאל, שר החקלאות, שנתן את הכסף שלנו - לא הרבה רק איזה 130 מיליון שקל - לגרעיני משימה עירוניים, יענו התנחלויות, אבל קרובות כזה גם במדינת תל אביב. אצלנו בשכונות עבר הירקון, שסמוכות לגבול המדינה באזור גלילות, יש שמונה היאחזויות כאלה. לא נקרא להן התנחלויות, כי אין אבטחה של חטיבות מילואים וסדיר, אז זה לא אותו דבר. אז כשראיתי את הנתון הציוני־הקדוש־הזה, מיד פיעמה בי רוח החלוציות, והחלטתי שאני רוצה ביס קטן מהחאווה הזו. אז טילפנתי לאישה.
# # #
הלו, כיפוש. מה העניינים, חיים־שלי־בלב? איך החיים מתייחסים אליך? "מאמי, אני נורא עסוקה, סוף שנה, ויש לי ים עבודה. משהו חשוב?" את באמת עושה לי רע על הנשמה. תמיד כשאני מתקשר זה חשוב. מה, אני סטוקר שמטריד אותך? תתייחסי אלי כמו לדגי זהב של גיא, ותקדישי לי שתי דקות ביום. אם זה עדיין מעיק, אז אוותר. "לא, ממש לא קשה. אבל אני באמת לחוצה. אני שומעת".
תקשיבי, אני צריך שתלבשי את התחפושת של הציונית־דתית, תשימי מטפחת, ותלכי לרגל אצל הכיפעל'ך בטאגור ולבדוק מהם תנאי הקבלה ל"גרעין משימה עירוני". אני רוצה להתקבל לגרעין כזה. זה ישמור אותי צעיר, כמו שהייתי נער ואהבתי גרעינים. אז מתי את הולכת? חייבים להזדרז, לפני שייגמר להם הכייסף.
"מאמי, אמרתי לך שאני עסוקה, נכון? אני לא עובדת בלשבת בבתי קפה. יש לי יעדים. איזה גרעיני התיישבות? מה אתה רוצה ממני? תלך עם ברזי לברר. תתקשר אלי אחר כך, תגיד לי איך היה".
כיפוש, כיפוש, כיפוש. צאי מהלחץ רגע, ותביני את המשמעויות. יש שם כייסף על הרצפה, רק צריך להתכופף ולהרים אותו. אם אנחנו לא ניקח, מישהו אחר ייקח. זה פשוט ניצול הזדמנויות. זה כאילו האראלה של הכיפעל'ך, רק עם שביס ושמלה, התקשרה אלייך וטרקת לה בפנים. "מה נסגר איתך? אנחנו לא יכולים ללכת, כי אנחנו חשודים אצלם". אבל את מכירה את הדיאלקט של השפה שבה הם מדברים, רגע לפני שהם מחלקים את השלל. אני לא אקח את הכייסף בשבילי, זה הכל יגיע אלייך. למה את עצבן, כפרע?
"טוב, בסדר. אני אלך, אבל לא היום. אחרי חנוכה, בסדר? תן לי לחזור לעבודה. תמשיך לאגור נתונים על כסף ציבורי שלא נותנים לך, ולהתרגז. שיהיה לך יום מקסים. ביי, חיים שלי".
# # #
איזו מתוקה היא הייתה לפני שש שנים כשהתחתנו, חבל"ז. אבל עברו קצת מים בירקון, והפכתי למובן מאליו. אז היא עסוקה, ולא נראה ביס מהחאווה של הכיפות, ועצוב לי נורא.
היה לי עצוב יותר להמשיך לקרוא ולהבין שהחטיבה להתיישבות, שעלתה לציבור מיליארדים, תיהנה השנה מעוד 376 מיליארד שקל, כאילו דונלד הבן של פרד הגרמני, אישר לבנות שכונות של מגדלים רבי קומות באיו"ש. ואני לא יכול להיות חייל בחטיבה הזו, כי איני עומד בתנאי הקבלה הנוקשים: כיפעל'ה, חסיד של הבית היהודי הלבן, ופאשיסט־על־מלא בהתחייבות לדרך. באמת עצוב.
אבל היו גם נקודות אור בקולקציית האפסים שמנהלת אותנו. למשל, המלך ביבי הרחיב את הקיבינימט הביטחוני־מדיני, והוסיף שתי פרסונות שמערערות את כל המזה"ת. יובל שטייניץ וזאב אלקין. הם ישרתו את העם מדי חודש לסירוגין. חבל שלא שבוע־שבוע, כפי שהיה נהוג אצל הטבחים כשאני הייתי חייל. אני ממש מזהה כאן הישג עצום לממשל, ובטוחני שכך גם מרגיש כל העם היהודי לדורותיו. גם רשויות הביטחון והביון מאושרות מהחתמת שני הכישרונות האלה דווקא בעונה התקציבית של הקבוצה המוכשרת הזו.
אבל שיא האושר היה כאשר חוק ה"נאמנות בתרבות" של מירי לא עלה להצבעה מחשש לפיגוע פח"עי של ארגוני ליברמן וכחלון. אז מירי שרפה את המועדון, ואני הייתי מאושר כאילו הפועל ר"ג כבר נשארה בליגה השנייה. ואז שודרה בגללי־צה"ל הקלטת שיחה שלה עם פעיל/נאמן/צייתן/חנפן, שהבטיח לה לסייע בריסוס הרשתות החברתיות בתמיכה בחוק שיעלה עלינו לטובה אחרי החנוכה. היה שם איזה משפט שהיא אמרה, אולי בלי כוונה, לדני, הפעיל: "הרי אנחנו שונאים את השמאלנים האלה", ואני מיד הסכמתי איתה. היא הרי שונאת את בני גנץ עכשיו, וכל מיני סמרטוטי רשת שהקשיבו לה, מעליבים את רויטל אשתו, באמת ללא סיבה, כי החליטו שהיא שמאל קיצוני־בוגדני־נאצי־פלשתינו.
אולי באמת הגיע הזמן להצהיר ברבים: "גם אנחנו לא אוהבים את מירי"? ואולי הגיע הזמן להפסיק להזמין אותה לאירועים של אמ"י למשל? הרי זה לא חוק שחייבים להזמין את שרת התרבות ו/או כל שר אחר, לכינוסים של תרבות ואומנות. זה נוהג, אולי המלצה, אבל הגיע הזמן להפסיק להתרפס - ואיגוד אומני ישראל קבע שיא חדש בהתרפסות בפני שררה.
# # #
תודו כולכם שהאירוע הגדול של השבוע היה פרסום הידיעה שלפיה המלכה, הגברת שרה, יוצאת לשליחות מדינית בגואטמלה. אין לי כל ספק שהיא מוכשרת למשימה, היא הרי בי־איי. אם־איי. פ־ס־י־כ־ו־ל־ו־ג־י־ת, שזה אומנם עיסוק של גונבי דעת, אבל הם דיפלומטים מלידה. הגברת שמתמודדת כעת עם כתב אישום בעבירות מרמה, תייצג את המדינה בכבוד ובהדר, תוך כדי ההליכים המשפטיים נגדה. זה מה שקוראים, המבוא של הסרט שאנחנו ניאלץ לחיות איתו, כאשר בעלה, המלך, יתמודד עם כתבי אישום, אבל לא יפסיק לייצג אותנו. משפטו כנראה יימשך כמה שנים טובות, בעטיין של אותן משימות ייצוג.
אגב, אני ממש ממתין למשימת הייצוג של הילד, ואני מקווה שזו תהיה לארץ קסומה, לא לאמריקע הלטינית, אלא לארץ עשירה שיש בה מועדוני חשפנות למשל. כי בחו"ל זה בסדר לילד של כולנו, זה לא כאן בארץ הקודש, של ציבור קדוש, שהחשפנית עלולה לקבל מכות רצח מבן־זוגה, ואבא, המלך, יגיד שזה נורא ויקים ועדת שרים שתבדוק איך אפשר לעזור.
המדינה שלנו כאן היא חממה לטירוף, למשילות פושעת, אבל החזות היא של קרקס נודד. תנו למלכה ולילד, הנסיך, לנצח, כי האבא, המלך, עסוק בהישרדות ובמאבק בכתבי אישום. תנו להם, למה לא? שתהיה שבת שלום. לפחות ביום המנוחה קואליציית האפסים של אגם הדרעק, לא פוגעת בציבור הלא־קדוש. כן, יש פה גם כאלה. רק שלא סופרים אותם ממטר רץ.