כאשר אומרים על דונלד טראמפ כי הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל, אפשר באותה נשימה לומר כי דיוויד פרידמן הוא השגריר האוהד ביותר מבין השגרירים האמריקאים שכיהנו בישראל. “ישראל היא סיבה טובה להישארותנו במזרח התיכון" - זוהי האחרונה בשורת התבטאויות של טראמפ המלמדות על יחסו המיוחד לישראל. כרגיל אצלנו, גם התבטאות זו יש מי שמפרשים אותה באופן שלילי, כלא רצויה, כמיותרת. אצלנו לא כולם אוהבים, ותמהים שיש מי שאוהב אותנו, תומך בנו. ואם הנשיא כה ידידותי – השגריר על אחת כמה וכמה.
 
דיוויד פרידמן אינו שגריר רגיל. לא רק בשל יהדותו או הקשר המיוחד שלו לישראל; הוא גם אחד האישים בממשל המקורבים ביותר לנשיא. הוא לא רק שגריר, הוא קודם כל יועץ קרוב לנשיא בכל הקשור לישראל, למזרח התיכון ולסכסוך הישראלי־פלסטיני. עמדותיו ודעותיו ידועות למדי. כאחד מהאנשים המעטים שאוזנו של הנשיא כרויה לשמוע דעתם ועצתם, התוצאה ניכרת לעין כל, לדאבון לב שונאינו. 
 
לכן, שגריר ארצות הברית בישראל גם מבלה חלק ניכר מזמנו בוושינגטון. לא תמיד תמצאו את פרידמן בשגרירות ארצות הברית בירושלים ולא בשלוחתה בתל אביב. לא תיתקלו בו הרבה באירועים בולטים. מכיוון שהשפעתו על הנשיא, על מהלכיו ועל שיקוליו, רבה למדי, צריך להאזין היטב לפרידמן כאשר הוא יוצא בהצהרה כלשהי, ואין זה דבר שכיח כמובן.
 

בעצם מינויו של פרידמן לשגריר בישראל – כמובן לא השגריר היהודי הראשון – כבר רמז הנשיא טראמפ על יחסו לישראל, ומאז לא אכזב: הן בעמדת וושינגטון באו"ם ובסיכול החלטות אנטי־ישראליות, הן בהעברת השגרירות לירושלים והן במערכת היחסים ההדוקה עם ראש הממשלה נתניהו. מחאות הערביםֺ־הפלסטינים אינן “מזיזות" לנשיא. עמדתו באשר לסכסוך ברורה ומקובעת. יחסו לחמאס ולשאר ארגוני הטרור האסלאמיים שלילי באופן חד־משמעי.
האם פרידמן “אשם" בעמדת הנשיא? במידה רבה התשובה חיובית, הרי פרידמן מצטייר כשגריר היהודי הכי ישראלי שכיהן פה. צריך אפוא להאזין היטב לכל מה שמשמיע השגריר “שלנו". 

דונלד טראמפ. צילום: רויטרס
דונלד טראמפ. צילום: רויטרס

 
בימים אלה דרוכה המערכת המדינית לקראת מה שמכונה על ידי פרידמן עצמו "עסקת המאה", דהיינו התוכנית הנרקמת לשלום במזרח התיכון. איש עדיין אינו יודע דבר וחצי דבר על תוכנה, מהותה ופרטיה, וגם וושינגטון כנראה לא השלימה את שרטוטה. פה ושם נרמז כי יידרשו ויתורים משני הצדדים, אבל לא מעבר לכך. 
 
פרידמן קורא לתוכנית “חזון" כדי לרמוז כי מדובר במהלך שאולי אין לו תקדים, שיהיה מעל ומעבר לכל תוכניות השלום בעבר. את החזון הזה מתכוון הממשל לפרסם, אליבא דפרידמן, כאשר יגיע למסקנה ש"הפוטנציאל לקבלתו ולהוצאתו אל הפועל מגיע לשיא". אפשר להעריך שפתרון שתי מדינות או מדינה אחת – זה לא ה"חזון" האמריקאי הנוכחי. בשביל זה אין טעם למתוח את המנהיגים משני הצדדים, לא את נתניהו האהוד ולא את אבו מאזן הדחוי. הפעם יש לצפות למשהו שונה, אולי מפתיע. 
 
שאלת המפתח היא הצד הפלסטיני; התחושה היא שהוא עשוי להיות מופתע לטובה (או לרעה, לשיטתו), שכן הצד הישראלי יידרש גם הוא לוויתורים. ישראל, תחת כל ממשלה, תמיד היתה נכונה לפשרה, אם בתחום הטריטוריאלי ואם בתחום הפונקציונלי. השאלה שבמחלוקת היא גבול ויתורינו. הצד הערבי־פלסטיני אינו מוכן לשום ויתור: קווי 67’, ירושלים מחולקת וחלקה המזרחי, בירת הפלסטינים, התנחלויות יוסרו, פליטים ישובו. אפשר לומר בוודאות כי התוכנית האמריקאית תהיה רחוקה מכל זה.
 
לישראל יהיה קשה להגיד “לא" לתוכנית השלום החדשה של ארצות הברית, או להתווכח על סעיפיה. אומנם עד היום לא נצרכה ל"לא" הזה, כי הערבים תמיד דחו מראש כל הצעה שהונחה לפתחם. אבל הפעם דומה שהעסק רציני יותר. היכונו אפוא נפשית לקבל את “עסקת המאה" מידי הנשיא הידידותי ביותר לישראל, שככל הנראה טובה ממנה לנו – וכאמור אנו אומרים זאת בלי לדעת את פרטיה – לא תהיה עוד. כל זאת בתנאי שדבר לא ישתבש בדרך ושישראל לא תמצא עצמה, לפני עסקי השלום, במבצע צבאי גדול בעזה.