תגידו, כמה חברים גייז יש לכם? וכמה שחורים? יש לכם אולי חבר סיני - אבל לא צ'ייני מרום, שהוא בכלל אליעזר, אלא סיני–סיני, כזה עם עיניים מלוכסנות? למה אני שואל? כי אם יש משהו מאוס בעיני יותר מגזענות דוחה, הרי זו רק מילת הקסם DIVERSITY. כלומר גיוון דתי, אתני ומגדרי מכוון של הסביבה בעבודה, במגורים, בפוליטיקה. ואם אין לכם מושג עדיין על מה אני מדבר, זה משום שכנראה מזמן לא יצא לכם לפגוש מקרוב חברה בינלאומית גדולה או חברים מסן–פרנסיסקו.
הדרך אל הגיהינום הפלורליסטי הזה, שאינו אלא גזענות הפוכה, אירעה כאשר מחלקת המוסר החדש פגשה את מחלקת השיווק. רצון בסביבה מגוונת ומאתגרת, שהוא לגיטימי כמשאלת לב, פגש את הרעה החולה שנקראת "אפליה מתקנת" ויצר את הגיוון הכפוי, שהוא בעיני גרוע כמעט כמו הפרדה גזעית.
דברו עם מנכ"ל של חברה גדולה וראו את הניצוץ הנדלק בעיניו מרוב נאורות מתקדמת, אף על פי שמה שהוא אומר לכם בעצם זה, "שמע, יש לנו כמה כושים ושתי לסביות במחסן, ויהודים? אל תשאל, כל מחלקת הכספים והמחלקה המשפטית מלאות בהם. והמלוכסנים? תענוג. ללקק את האצבעות. חרוצים אלה".
לא, את זה הוא לא יגיד, אבל בקטלוג של הפירמה הוא ידאג שכל אלה יהיו בפריים, ממש כמו בצילומי אסיפות בחירות של פוליטיקאים. להם יש מלהקים מיוחדים שמושיבים את התומכים כך שהמצלמה תקלוט עד כמה מגוון הוא הקהל. היום אצל דונלד טראמפ, מחר אצל הקו קלוקס קלאן.
אני מקווה שאני לא צריך לציין שאני בעד חברה פלורליסטית וחופשית שאנשים תופסים בה תפקידים ללא הבדלי דת, מין או גזע. אבל אני מתעב את "המערבבים בכוח", את האנשים שמדיניות טיפוח הסביבה שלהם מזכירה את מדיניות האימוץ של בראנג'לינה. כלומר, לפני שכל אחד מהם טען שהאחר לא כשיר להיות הורה. זה שיא הגזענות, גם אם לכאורה מניעיה טובים.
בירושלים נפתחה כיתה נפרדת לבנות בבית ספר חילוני. לא מדובר ביוזמה לשילוב בנות דתיות במוסד חילוני, אלא ביוזמה פמיניסטית: סביבה מעורבת של בנות ובנים, כך טוענים היזמים החינוכיים, פוגעת בהעצמה הנשית. קחו את המשפט הזה, צקו בו קצת יידישקייט, ותקבלו טקסט בנוסח נאומי ה"בחורילות" של המכינה בעלי. עכשיו חסר רק שתלחינו אותו ותתנו לאחת התלמידות לשיר אותו. החניכים ייצאו בעצמם החוצה, וכך תקבלו קצת יותר מרחב מחיה שמבוסס על טוהר הג'נדר.
נחרדתי מהידיעה, אבל לא הופתעתי: כמה ימים קודם לכן פרסמה עיתונאית שאני דווקא מחבב שאלון–סקר קצר בין חברותיה בפייסבוק, שבו ניסתה לבדוק מה הן חשות נוכח שפה שפונה לרבים בלשון נקבה, ז'אנר שחברת הכנסת מרב מיכאלי מזוהה עמו יותר מכל, אבל צובר תאוצה גם במקומות אחרים כמו למשל בתוכנית בהגשתה של רומי נוימרק ("כאן 11").
ייאמר מיד: אין לי בעיה עם העניין עצמו, הגם שהוא מעט ילדותי ומיותר בעיני (השפה העברית תשוב ממילא בתוך כמה עשורים למעמד של שפת קודש בלבד), אבל התגובות, אוי התגובות: "כמנגינה לאוזני", התמוגגה אחת והוסיפה משהו על כך שהגיע הזמן שגם הגברים "יסבלו קצת", מה שהופך באחת את המאבק הפמיניסטי מכזה שגם אני יכול - וצריך - לקחת בו חלק למען עתיד טוב יותר לכולנו, למשחק סכום אפס כזה, שבו כל הישג "נשי" הוא בהכרח על חשבון הגברים.
למה אני מספר את זה לכם ולא לה ישירות? אה, ברור, לו הייתי אומר לה היכן לדעתי היא טועה, הייתי מואשם ב"הסגברה". כי לדעת הטהרניות שפגשו בסיבוב את כוהני הדת, לגבר מותר להתווכח רק עם גבר אחר. אם כך, איך אני מס(ג)ביר לה שאני מצטער לא משום שמישהו נגע לי בצורת צרת הרבים של השפה, אלא משום שמי ששרה "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" מזכירה שיותר מגזענים ושוביניסטים דווקא הטהרנים הם אלה שהטביעו את האנושות בנהרות של דם.
וישנם כמובן גם החילונים שמתנהלים כחרדים. קראתי בעניין את טורו הקודם של רון מיברג, כותב ענק שביכה את התנהלות התקשורת בעת המרוץ לנשיאות של גארי הארט, ולא יכולתי לחשוב אלא על כך שמדובר בריטואל דתי ממש: אנחנו, הליברליים, נענשנו בטראמפ. סימן שחטאנו - והנה החטא! ממש כמו "ויעשו את הרע בעיני ה'" המקראי, משפט שמקדים כמעט כל אסון בתנ"ך. ועוד אחר כך אותם מאמינים בשכר ועונש יספרו לי שאלוהים לא היה בשואה.
איפה היינו? אה כן, DIVERSITY. ובכן, אני בז עד כדי תיעוב למי שלעולם לא יהיה חבר של שחור/גיי/אישה/מוסלמי/יהודי/גבר. בז לו כמעט כשם שאני בז למי שמתהדר במי מאלה כחבר ייצוגי.
עכשיו לא נותר לי אלא לקוות שהציבור מבינה את זה.