הדרישות מהפוליטיקאים צריכות להיות ברורות מאוד אם אנחנו רוצים שיפעלו

לא ייאמן, אבל ייתכן שמשהו חיובי קרה השבוע בעקבות מחאת הנשים: הצעת חוק שהגישה ח״כ עליזה לביא לפני שלוש שנים, שנחבטה ונדחתה שוב ושוב, פתאום תזכה להליך חקיקה מהיר ביוזמת הקואליציה. מישהו התעורר שם בירושלים. אומנם הנורמה היא לפסול כל דבר שמעלה האופוזיציה, אבל פתאום שווה להשקיע בחוק שיחייב גברים מכים לשאת על גופם אזיק אלקטרוני, כי יש נושא שתפס מספיק כותרות.

את הריאל פוליטיק של העידן הנוכחי אפשר לכנות באופן רשמי פוליטיקת ריאליטי. נרקיסיזם תמיד הניע מנהיגים, אבל פעם הוא היה מניע אותם למעשים עם יותר עומק ומשמעות, אחרת הם לא היו מקבלים הכרה. היום רבים מונעים מפופוליזם שטחי, שמתמצה במרדף ריקני אחרי פרובוקציות וכותרות. רוב נבחרי הציבור מתפקדים על תקן מתמודדים בתוכנית ריאליטי. אם הציבור רוצה שהמתמודדים יתייחסו אליו, הוא צריך לתת להם נושא שיהדהד ברשתות החברתיות, ואפשרות לשרבב איזו אמירה דרמטית. עם קצת מזל - אולי אפילו יהיה לכך ביטוי כלשהו בשטח.

בחודשים האחרונים הנכים היו צריכים לחסום כבישים במשך שבועות ארוכים כדי שיעדכנו להם את הקצבאות. הקהילה הגאה סחפה קהלים גדולים שמחו נגד חוק הפונדקאות. המיזם החברתי ״כנפיים של קרמבו״ השיג רבבות חתימות על עצומה כדי שימצאו לו תקציב ולא יסגרו אותו. ובינינו - ספק אם תושבי העוטף היו משיגים את תשומת לב ״ההנהגה״ לולא היו פורצים בגל של מחאות.

אז כן, הרבה הדים תקשורתיים, אבל מה הביטוי של כל זה בשטח? במעשים? הבעיה עם נורמת ה״עשייה״ הזו היא שהאופוזיציה אינה בהכרח טובה יותר. האם ההצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית למניעת אלימות נגד נשים, שהועלתה על ידה לפני שבועיים, הייתה דרך רצינית וטובה להתמודד עם הבעיה או גם סוג של ספין? עצוב, אבל האמת היא שקשה לדעת. גם השתתפותו של ח״כ איימן עודה בהפגנה השבוע הייתה פאתטית באופן מיוחד. מה בדיוק עשו עודה וחבריו כדי להתמודד עם אלימות נגד נשים במגזר הערבי, מעבר לנשיאת שלט בהפגנה?

כמו בכל תוכנית ריאליטי ש(לא) מכבדת את עצמה, הפוליטיקאים מנצלים את התקשורת לא כדי לפעול, אלא כדי לקדם את עצמם. טווח ההדים הוא קצר - לרוב אחרי שבוע עוברים לסערה הבאה. 

בינתיים כל מה שראינו מהפוליטיקאים בנוגע למחאת הנשים היה ברמת כותרות. ראש הממשלה ניצל את המומנטום ואמר: ״אנחנו מחויבים להוציא אל הפועל את התוכניות הקיימות״. הוא נזף בשרים שלא ניצלו כמו שצריך את התקציבים הקיימים, וסימן ״וי״ על אלימות נגד נשים, אחרי שעשה מעל ומעבר וגם ביקר לפני שבועיים באחד מתוך 14 מקלטים בלבד לנשים מוכות.

שר הרווחה חיים כץ אמר ש"צריך ליצור מנגנון מסודר שיבטיח את הקצאת התקציבים הנדרשים ליישום התוכנית הלאומית לטיפול באלימות במשפחה“. השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל אמרה שתכין תוכנית לטיפול בבעיה במגזר הערבי, כי ״חיי כל אישה יקרים לה“. מה יוצא מכל זה? תלוי כמה הנושא ימשיך להחזיק כותרות בשבועות הקרובים. אם הוא יירד מסדר היום, סביר להניח שיתמוססו גם הצעדים של השרים המודאגים.

בואו נודה - גם התקשורת לא בדיוק מצטיינת במעקב רציני וסדור. גם היא מחפשת סיפורים עסיסיים במקום מעשים ותוצאות. המחאות הצודקות צריכות להתחרות בסיפורים ההו־כה־חשובים על מה שאמר בנט בנוגע ללכלוכים של נתניהו על אשתו, ומה שאמר נתניהו ג׳וניור לבנט על הלכלוכים של בנט ושקד נגד אמא שלו.

המסקנה מעט עגומה. כל עוד אנו חיים בתקופה שבה הפוליטיקה מונחית רייטינג ותו לא, ה״מנהיגות״ נוהה אחרי הטרנדים במקום ליצור אותם. מבחינת הציבור, המשמעות היא שאם יש רצון שמשהו אכן יתבצע, כדאי לקחת קורס מזורז ביחסי ציבור ובמדיה דיגיטלית. אבל השלב הבא באקטיביזם הציבורי הוא ללכת רחוק יותר. לקחת אחריות ולהתמקצע, אם רוצים שמשהו אכן יתבצע. מחאה מוצלחת היא לא רק כזו שיוצרת כותרות, אלא כזו שממקדת את הדרישה שלה למעשים ברורים. מחאת הנשים יצרה תהודה מאוד גדולה, אבל הדרישה אינה ממוקדת. מה אנחנו רוצים שיקרה? הדרישות צריכות להיות מוגדרות, כדי שלפוליטיקאים יהיה מניע לבצע. כרגע, דרישות המחאה אינן מספיק בהירות.

אפרופו ריאליטי - היה מרתק לראות את הראיון שערך השבוע טים סבסטיאן החד כתער עם סאיב עריקאת. 25 דקות של שאלות לחלוטין לא בסגנון ריאליטי, אלא בסגנון של פעם. סגנון ממוקד, לא מוטה, פשוט ענייני. סבסטיאן הוא לא פרו־ישראלי וגם לא פרו־פלסטיני ולא נגרר לסט השאלות הבנאליות שלרוב לוקחות את המראיין והמרואיין לשומקום. הוא פשוט דרש תשובות לשאלות שזועקות בשטח כבר שנים, במקום להעניק בפעם המיליון יחס מלטף להנהגה הפלסטינית הכושלת, בלי שנדרשת ממנה טיפת אחריות על מעשיה. 

עריקאת ענה בסגנון ריאליטי - העובדות לא חשובות, חשוב איך אתה מתנסח. בתוך עולם שמשום מה אימץ את הסגנון המאוס הזה, היה מרענן לראות איך מתמודד מולו עיתונאי אמיתי.

סבסטיאן לא הספיק לשאול הכל. הוא לא שאל, למשל, על סעיף התשלומים למשפחות רוצחים שמהווה חלק ניכר מתקציב הרשות. הוא לא שאל על מאסרי עיתונאים פלסטינים שמעיזים להביע ביקורת. הוא לא שאל על עונש מוות למוכרי קרקעות ליהודים. הוא לא שאל לגבי תרבות הפייק ניוז וההכפשות, כמו האשמת חיילים בכך שירו לעבר אב שבנו נחנק במחסום השבוע, בעוד בפועל המצלמות מראות שהחיילים סייעו לו לעבור מהר ולהגיע לבית החולים. הרי ה״פאליווד״ הזה קיים עשרות שנים. אבל סבסטיאן כן הספיק להציף נושאים חשובים. 

הוא שאל על דוחות זכויות האדם שחשפו עינויים של אסירים ברשות. 

הוא שאל, מעבר להאשמת כל העולם ואשתו, לגבי מידת אחריותו של הפיצול בהנהגה הפלסטינית, ומהי התוכנית שלה כרגע לקידום השלום. 

במקום להתרפס, הוא הכריח את עריקאת להתמודד עם השאלה - "מה יש לך לומר על כך שהרעתם את מצבם של הפלסטינים בתקופת שלטונכם?". הוא גם הכריח אותו להתמודד עם הטענה המגוחכת שהרשות היא ״דמוקרטיה״.

בשורה התחתונה, נראה שהריאליטי של ההנהגה הפלסטינית כיכב במשך תקופת מה, אבל הגיע לידי מיצוי. ההחלטה שלא לצפות לדבר ממנהיגי הנייר האלה - הולידה אפס תוצאות. מי שרוצה תוצאות או פתרון כלשהו לסכסוך, יצטרך לשנות גישה.