אני לא יודע מה קרה בין רא"ל גדי איזנקוט לראש הממשלה בנימין נתניהו כאשר הוחלט על פרסום חשיפת המבצע להשמדת המנהרות בגבול הצפון. אני יודע בוודאות שצה"ל נחטף לטובת תעלול יחצני בידי חשוד בשוחד שזקוק נואשות לתמונת ניצחון לאחר שהותקף על "חולשה" בעזה.
מה שקרה בגבול הצפון ואמור להימשך עד נטרול כל המנהרות הוא פעילות הגנתית נכונה, מקומית, שהפכה, בזכות פמפום חרדות, לאירוע אסטרטגי שבו מנענו מחיזבאללה לכבוש את הגליל או לפחות את מטולה. ולמי ששכח, רק לפני שבועיים נתניהו הכריז על "מערכה": "אנחנו נמצאים באחת התקופות הביטחוניות המורכבות ביותר ובאמצע המערכה לא נוטשים, באמצע המערכה לא משחקים בפוליטיקה", הצהיר.
זה הזמן לבחון מהי בדיוק ה"מערכה" שרה"מ מדבר עליה. "מסיבות מובנות", הסביר נתניהו, "לא ניתן להציג את הדברים המלאים שרואים הרמטכ"ל, אלופי צה"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד וגם אני. פשוט לא ניתן להציג זאת. ולכן אתם רואים רק תמונה חלקית של מערכה רחבת היקף שאנחנו עדיין בעיצומה". עוד הוסיף נתניהו: "אני מראש אומר לכם שהדבר יהיה כרוך בהקרבה".
אומנם איש, למעט תחתית העביט החברתי, לא לוקח ברצינות את איומיו כלפי חמאס, הצהרותיו בעניין איראן, הסבריו במרכז הליכוד ועדויותיו בחקירות המשטרה, אבל צירוף מקרים תוך ניהול מדיניות קצה מופקרת עשוי באמת להתפוצץ לכולנו בפרצוף. ובתואנות שווא.
כדי לאותת שהוא רציני אישר נתניהו בשבוע שלפני הגשת המלצות המשטרה לשוחד בתיק 4000 את תקיפת חיל האוויר בדמשק. עכשיו שאלה: כמה פוליטיקה ויחסי ציבור מושקעים בהחלטה להפיק פעילות מלחמתית, וכמה שיקול ושקלול של עלות־תועלת מושקעים בשאלה האם להפציץ בסוריה או בלבנון (הזירה הבאה) פעילות איראנית־חיזבאללאית? תשובה: בראייה רחבה זו פוליטיקת פנים הישרדותית של נתניהו וממשלתו, בצל תחושת כישלון וחולשה בזירת עזה וחיזבאללה.
דוגמה: גיחות חיל האוויר בסוריה "הוכיחו" לציבור שלא ינום ולא יישן צור ישראל וגואלו, זוכרים? "200 גיחות" של חיל האוויר נגד מטרות איראניות בסוריה תוך הבנה עם רוסיה, כאילו בינגו! גם מצביא וגם מדינאי. וכל דיווח על גיחה נוספת לווה בכותרת: 201! 202! 203! כאילו אנחנו באיזה טורניר כדורסל מזוין.
הסיפור הזה הסתיים עם הפלת המטוס הרוסי בידי נ.מ. סורי, והנה בימים האלה התבשרנו על פעילות אווירית נוספת, כולל ה"נמשיך להגן על גבולותינו".
בעיקרון, גם אם נמשיך לפעול בסוריה ובלבנון, הפעילות של איראן ורוסיה כהחלטה אסטרטגית לא תשתנה. מה שעשוי להשתנות הוא התגובות שלהן לפעילות שלנו והתגובות שלנו לפעילות שלהן, כולל מצבם של נתניהו וממשלתו בסקרים. אם נתניהו מכין תרגיל של "הם התחילו" (כמו הירי בשגריר ישראל בלונדון כתירוץ למלחמת לבנון הראשונה), הציבור חייב להבין מה הולך כאן לפני שהוא מוקרב על מזבח ה"מערכה".
הסבר: הפסקת הפעילות של חיל האוויר בסוריה עקב החשש מתגובה רוסית הפכה מבעיה צבאית לבעיה פוליטית, בדיוק כמו חולשת הממשלה ונתניהו מול חמאס בסיום הסיבוב הקודם. בנט, שהריח חולשה, ניסה לחטוף מנתניהו גם את משרד הביטחון וגם את המנדטים המאוכזבים, אלא שנתניהו היה זריז ומפוכח יותר, הקדים תרופה למכה ומינה עצמו כשר ביטחון שיחד עם ראש הממשלה מהווה סמכות פורמלית להחלטות על פעילות צבאית. בהחלט ייתכן שהדרמה שייצרה פגישתו ה"דחופה" עם מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו נועדה לקבל אור ירוק לתוכנית מדף קיימת (זוכרים? פגישתו ה"דחופה" של אריק שרון עם מזכיר המדינה הייג לפני הפיאסקו של מלחמת לבנון הראשונה).
בלוף השחור־לבן
גם הטיפול (הנכון) במנהרות הוא רק תירוץ. מי שחש את האצבע שמגרדת על ההדק כשהתוכנית מתבשלת, שומע את פעמי הספירה לאחור. מטרת ה"מערכה" היא "מפעלי" שיפור הדיוק בטילים ודחיקת המיליציות האיראניות. הבעיה: מתקפה בקנה מידה תנ"כי היא גם פוטנציאל לפגיעה באזרחים ("נזק משני" בקרב התנ"כניקים שלנו), וחיסול ההתבססות האיראנית בסוריה ולבנון הוא קשקוש. חיילים בכל העולם הם סחורה מתכלה. כולל בישראל. האם ישראל תיסוג ממטרותיה האסטרטגיות והלאומיות משום שייהרגו כמה חיילי צה"ל?
לסוריה, לאיראן, לחמאס או לחיזבאללה אין בדל אינטרס לתקוף כיום ובעתיד הנראה לעין את ישראל, לכן אין כאן קאזוס בלי (עילה למלחמה). ההצטיידות של חיזבאללה וצבא סוריה באה בתגובה לאיומים מצדנו על בסיס יומי וגיחות חיל האוויר על בסיס לילי. מבחינתם, כמעט מחוסר ברירה, הם מתכוננים למלחמה גם אם אינם רוצה בה.
אני מבין מהתקשורת שחיל האוויר לא חושש מסוללות ה־300־S, ואני אפילו מבין את הלהיטות להוכיח זאת. יש לי סיבות להניח שלחיל האוויר יש תשובות הולמות תרתי משמע. זה באמת מסקרן לבחון את ההתמודדות הזו, מה גם שבהמשך יגיעו סוללות 400־S. אלא שבגלל סקרנות, אתגר והצורך להצדיק רכש במיליארדים של חיל האוויר, בגלל אינטרס שיווקי של לוקהיד מרטין ובגלל תקוות של פוליטיקאים להוכיח שהם חזקים - לא פותחים במלחמה. אני זוכר את הצלחות ח"א מול הטכנולוגיה הרוסית במלחמת ההתשה. ההמשך היה במלחמת יום כיפור, שם ראיתי כיצד נפלו מטוסים כזבובים במארבי טילים ברמה.
הבעיה היא שנתניהו לא לבד. אהוד ברק שנדרש השבוע למצב אמר (ynet): "יכול להיות שהנוכחות האיראנית בסוריה עוברת מיתון מסוים (...) אבל המאבק הזה צריך להימשך והוא חשוב מאוד". ברק לא פירט כיצד ממשיכים, ואין לו שום קונץ פטנט כוחני שימנע את המשך האחיזה של איראן ורוסיה בלבנון וסוריה. אולי מתאים לו להופיע כמי שמחזיק ג'וקר בשרוול.
לפני כמה ימים העלה ירון לונדון, כהימור אקדמי פרוע, חבירה לאיראן וטורקיה במקום סעודיה והמפרציות. הטענה הייתה שאלו הן מעצמות העתיד באזור לעומת סעודיה והמפרציות, ועל זה נאמר WELCOME TO THE CLUB. המרואיין היה ערן עציון, משנה לראש המל"ל לשעבר ואחד מטובי המוחות בנושאי חוץ וביטחון בישראל. עציון פירק את בלוף השחור־לבן (מלחמת סונה־שיעה לנצח). אין כאן טובים ורעים, פסק עציון, וזה בהחלט צעד נכון לקראת פתרון הגיוני (הצעד הבא הוא להבין שכולם כאן רעים, גם אנחנו).
מכאן עוד צעד אחד ואנחנו במקום הנכון: במקום לארגן "מערכה" ולהקריב חיילים על מזבח של איום מדומה על ישראל ואיום ממשי על נתניהו ממשלתו ומפלגתו, צריך ללכת להסדרי הפסקת אש בינינו ובין לבנון (חיזבאללה) וסוריה (והסדר סמוי עם איראן) בחסות רוסית־אמריקאית ובפיקוח בינלאומי. בדיוק כמו ה"הסדרה" עם חמאס בעזה, שהיא תוצאה של מאזן אימה. אנחנו עם אוגדות וטייסות, הם עם עפיפונים ונערים על הגדר, ומה אתם יודעים? מאזן הכוחות הזה מנע מלחמה.