"מאמי, קום", פצחה כיפוש בנאום על הסובאח בחופשת החנוכה. "גיא כבר אכל ארוחת בוקר והוא משחק. ירדן תבוא לקחת אותו להצגה בצהריים. תהיה איתי בקשר". רגע, רגע, לאן את רצה? יש לי עבודה, פגישות ועניינים. מה נסגר איתך שאת משאירה לי את הילד? קחי אותו למשרד שלך.
"בלתי אפשרי. הוא לא נותן לי לעבוד. את העבודה שלך בקפה הוא אוהב. אל תיתן לו לסחוט אותך בקניית שטויות. הוא כבר הפנים שאתה חלש וסחיט, אז היום תפתיע אותו ותהיה חזק והחלטי, כמוני. ביי, חיים שלי", אמרה והתפיידה לה.
בעוד חודשיים אני בן 60, אבל עדיין מטילים עלי מטלות כאילו אני בן 30 עם אנרגיות בהתאם. אבל היחס אלי, כן היחס, הוא כאל ילד מאותגר התנהגותית.
הרמתי את השמיכה והמשכתי לנמנם. התעוררתי משום שמשאית צעצוע נסעה עלי וחנתה לי ליד האוזן.
"אבא, אתה כבר ער?", שאל הצדיק, "קום כבר ותיקח אותי לקפה, וגם תקנה לי הפתעה".
רגע, גיאצ'ו, תן לי לישון קצת ואחרי זה אקח אותך.
"אני צריך גלימה של הענק הירוק. עכשיו אני צריך. אם לא נמהר, ילדים אחרים יקנו אותה, ולי לא תהיה".
בסדר, אל תדאג, זה עלי. אשיג לך את הגלימה, אני מבטיח. תן לי לישון רק עוד שעה. סיכמנו?
"טוב, אבא. אבל לא שעה, עשר דקות זה מספיק לך. אתה ישן יותר מדי, ובגלל זה אתה שמנמן, כי אתה לא קם לעשות כושר בבוקר".
אתה צודק, כבה את האור, ולך תמצא לך חיים בסלון. אני חייב לנוח.
***
הדלקתי רדיו ושמעתי ויכוחים על מצב הגירעון שלנו. אנחנו לקראת מלחמה, אם מאמינים להוד רוממותו הקיסר ביבי, ובארץ של היהודים עדיין מדברים על כסף. אין לי מושג קלוש בכלכלת מקרו, אבל נדמה לי שגם לשר האוצר שלנו משה כחלון אין; אבל זה סבבה מבחינתי, כי אני לא רואה הבדל גדול בין 3% ל־3.5% או 2.9%, כדי לתת לו ציון.
מפתיע אותי מאוד שכל הפרשוינים, שגם אפעס חלשים בהבנת המספרים, אומרים שהוא נכשל, משום שנתן פנסיות לשוטרים או למישהו אחר.
כשכיפוש עושה את תזרים המזומנים שלה (לא מבין בזה, אבל רואה הרבה אדומים בדוח שלה, אז אני מפנים שהמצב עגום), היא מיד חותכת לי בהקצבות. אז אני רק שאלה: אם באמת המצב בקקת, כפי שטוענים הפרשוינים, מדוע דיירי אגם הדרעק בקואליציית האפסים לא חותכים את הכסף הגועליציוני? או בהקצבות להתיישבות שכבר שנים אין, או בהקצבות לחרדים? לאידיוט כמוני זה נראה כצעד מתבקש, הרבה יותר מקיצוץ בתקציבי משרדי הגועל הממשלתי, למשל. אבל הכי טוב לנמנם, כי אז הכל סבבה, גם חלקי בגירעון.
הטלפון צלצל. ראיתי כיפוש, מיד כחכחתי בגרוני, ונתתי הלווווו כזה, של אחד שערני כבר מהאשמורת השנייה.
"מה העניינים, מאמי? מה אתם עושים", שאלה הבוסית.
גיא בענייניו, ואני עובד כפרע. מה רצית שנעשה?
"לפי התרשים של הבית בסלולארי שלי, אתה במיטה, מאמי. אולי תקום כבר? הוא משתעמם לבד, אתה לא מבין? קום ותעסיק אותו. שיקרא לך סיפור, שהוא כבר יודע בעל פה. תרכיב איתו פאזלים. למה כל דבר אני צריכה להגיד לך?"
כיפוש, צאי לי מהווריד, במיידי. אני אומן, תפנימי. כך אני חושב, בשכיבה. אם היו לי רגליים חזקות כמו פעם, הייתי כותב בעמידה כמו עגנון. אבל אני חלש כפי שאמרת. את הולכת להפגנה בערב בכיכר? ספרי לווייבערס שאת אישה מוכה. לא יאמינו לך, אבל נסי. האמת שאני צריך ללכת, כי אני גבר מוכה. את יודעת מה, לא גבר, רק זכר מוכה. את יודעת שהתעללות ורבלית קשה כמו התעללות פיזית?
"יופי, מאמי. אתה ממש מסכן, מתעללים בך. כל מה שאני מבקשת, שתעבוד על הקשר עם הבן שלך. מה שהוא רואה בחופש שלו זה אבא שישן בבוקר, ואמא שקמה לעבודה על הבוקר. איך אתה רוצה שיבנה לעצמו ערכים?"
כיפוש, אבא של גיא כבר 37 שנה עובד 24/7 און־קול. אין יום בשבוע שהוא לא בעבודה, כולל לילות. אז רדי ממני באמ'שלך. לכי להפגנה, אני אהיה בייביסיטר. תבקשי כסף למקלט, בשבילי. הרי נשים מפגינות שם על פארש, כרגיל על כסף. לא צריך כסף, צריך חקיקה ואכיפה. אם תרצי שאשים עלי אזיק אלקטרוני, קל לי. ואז לא תצטרכי לחפש אותי לפי הטלפון. מה את אומרת? תראי כמה אני אמפתי.
"אין עליך. אתה עוגן אמיתי. קום ותוציא את גיא שינשום אוויר".
***
הרמתי את הגופה למצב ישיבה. צעקתי לילד שיתלבש, ועליתי על א', שזה טרנינג של הדיכי, בשחור כמובן. בוא, ילד, ניסע לאכול ארוחת בוקר, ואקנה לך גם צעצוע, אם לא תשגע אותי.
"יופי, אבא, אני אוהב אותך מאוד".
הבטתי בו ספון במושבו מאחור, מוצץ אצבע ובטח וחושב איך יוציא ממני כמה שיותר. אתמול הוא הדליק נר חנוכה, וממש זרח ושר את השיר בכוונה גדולה. אמא שלו הייתה מאושרת. בכל זאת בת של רב.
ברדיו קשקשו על הטראומה שעבר ציבור הצופים בערוץ עשר, עם הסרט על יונה מצגר. "באצולען" (לשלם) כפי שאמר הנוכל המחליא בהקלטות שהושמעו בתוכנית "המקור".
הכל אצלנו זה באצולען/מסחרה, הדת בעיקר. לא הרבה מדינות בעולם יכולות להתגאות בהישגים כמו שלנו: בתוך עשר שנים נשלחו לכלא נשיא, ראשממשלה ורב ראשי. ושלושתם טענו שהם צדיקים־על־מלא.
לשמוע רב ראשי מדבר על "לא תשים מכשול בפני עיוור", זה מחליא; לשמוע ולראות עדים שהתבקשו להפקיד 250 אלף דולר כל אחד כמתנה - כי הרב'ה שונא שקל, רק דולר הוא אוהב - מדכא מדי. אגב, הם אכזבו את הרב'ה שדרש 500 אלף בירוק. באצולען, כן?
צפיתי בחוקרים, רובם חובשי כיפות שפנו לחשוד המחליא בכל שאלה "כבוד הרב". איזה כבוד בדיוק? ולמה פנייה כל כך מנומסת? הרי החשוד (נכון לזמן החקירה) הוא אחד מהמנהיגים הרוחניים של העם המטומטם־על־מלא בציון, ומתברר שזה לא רב זה סתם גנב - אפילו לא כאחד האדם.
עכשיו לא הספיק לנו טינופת כמו מצגר, מגיח שוב לתודעה מוטי אלון, שאסור לקרוא לו רב, כי הוא עבריין מין סדרתי, שרק פורום תקנה הצילו מריקבון בכלא. אבל מתברר שאצל כמה מהכיפות, גם כאשר יש עבריין מין סדרתי שמסוכן לסביבתו, מותר לו להמשיך ללמד, ושהקורבנות ידאגו לעצמם. הכל בהיחבא כזה, בתוך השטייטל הדוחה והס מלהתלונן חס וחלילה. בטח שהדת שלנו נאורה, רואים.
***
הגענו לקניון קטן בתל ברוך. התמקמתי בשמש החורפית, וחיכיתי לאוכל. גיא ביקש כסף לקנות לו את הגלימה. נתתי לו 10 שקלים, והוא רץ מאושר לחנות.
אני גלשתי בטלפון ועברתי על העיתונים, שעסקו במינוי המפכ"ל. גלעד ארדן היה סוג של הבטחה פוליטית והפך להזנחה פוליטית. היום הוא לא מקבל רוב של דיירים כדי להיות גזבר ועד הבית. אחרי שהתרסק בניסיון המינוי של גל הירש לתפקיד המפכ"ל, הפעם הוא ניסה להיות זהיר, אבל גמר את הסיפור די זעיר.
אין שום הצהרה משמעותית שלו, שמקבלת אחיזה מציאותית. הנה מבחר קטנטן: הייתה אינתיפאדה של הצתות (לא נכון, כי לא הייתה); היה פיגוע הבוקר בתל אביב (לא נכון, כי לא היה); בהפגנה בחיפה תקפו המפגינים הערבים שוטרים (לא נכון, כי התברר ששוטרים תקפו מפגינים); יעקוב אל־קיאן היה קשור לדאעש (לא נכון, הוא נורה באש דו־צדדית, שכתוצאה ממנה נהרג גם שוטר); משה (צ'יקו) אדרי הוא האדם הנכון לתפקיד מפכ"ל - נו טוף, זה כבר שוס. צ'יקו אולי היה שוטר מקצועי, אבל מפכ"ל לא יכול להיפגש עם חוקרת פוליגרף לפני, ולא יכול להיפגש עם פרקליטו של מתלונן נגד מינויו כמפכ"ל. למה? ככה.
לא יודע מי יהיה המפכ"ל הבא, אבל אני משוכנע שאם ארדן ימליץ עליו - גם אם הוא קדוש, הוא בצרות. וטוב יעשו כל הניצבים המועמדים, אם יאמרו לא, תודה. שיביאו מישהו בחוץ, שילמד שיטור שנתיים, יתרסק, ואז כבר ארדן לא יהיה בתפקיד. אולי מירי רגב תהיה, אבל זו כבר אופרה אחרת.
השר ארדן הוא גם חבר בקיבינימט הביטחוני־מדיני. ומאחר שהציבור נוכח לדעת שיש לו אפעס קצת בעיות עם שיקול דעת, אז גם הביטחון שלנו פארש לגמרי. איך שורדים כאן? נס בכל יום שעובר, או שהאויב באמת כלום ושום דבר.
***
"אבא, תראה מה האיש של החנות כתב בפתק. נתת לי 10 שקלים, והוא אמר שזה לא מספיק", צווח עלי הבן שלי, שצריך להעריך ולכבד אותי. אבל מאחר שהוא מבין שאני לוזר, הוא לא רואה אותי ממטר. בפתק היה כתוב 130 שקל. וזה כבר אחרי שקניתי לו מכונית עם שלט, שדהרה כבר בכל הקניון ב־60 שקל ו־25 שקל סוללות למפגע הזה.
תקשיב, גיא, אין לי כסף. בוא נדבר עם אמא. אם תגיד לקנות לך, אז אני אקנה. סיכמנו?
"גם אם היא תגיד לא, אתה קונה לי. הבנת, אבא?"
טלפנו לכיפוש, וזו הייתה תגובתה לאירוע הפח"עי, עם הקול הפדגוגי הזה, שמוציא אותי מהכלים.
"גיא, אבא לא קונה יותר כלום. יש לך ה־מ־ו־ן משחקים, ואתה לא צריך יותר. אבא קנה לך אוטו, תשחק איתו".
הילד צרח שהוא לא אוהב אותה יותר, אבל היא לא התרשמה כלל, אלא צחקה.
"מאמי, מה שהוא לא יעשה, אתה לא קונה לו", הבהירה לי.
בינתיים גיאצ'ו איתר עובר אורח וסיפר לו סיפור עצוב, שהוא רוצה לקנות גלימה, אבל לאבא שלו אין כסף, ואם הוא יכול לקנות לו במקום. הוא הביא את האיש אלי. אני מכיר אותו, כי הוא בעל בית הקפה שאני יושב בו בכל יום שישי.
"קוף, אני עולה איתו לקנות לו. מתנה ממני, אל תדאג", אמר מולי.
עזוב, אתה לא קונה לו כלום, כבר קניתי לו מספיק היום.
גיא הביט בי במבט נוזף, ואמר: "אם אתה לא מרשה לו לקנות לי, אני אלך לחנות ואני אחטוף את הגלימה. אתה יודע שאני רץ מהר".
השבתי לו שיבוא שוטר שרץ יותר מהר ממנו, וייקח אותו לכלא. עיניו הכחולות זרחו.
"מה באמת, אבא? יבוא שוטר? איזה כיף, אני הולך לשם. ביי, אבא".
ובפרק הזמן הזה כיפוש הייתה על הקו קשובה להתרחשות. "אל תדאג, מאמי", אמרה, "הוא לא ייקח את הגלימה. רק תהיה חזק, לא משנה מה הוא יעשה ומה יאמר. הוא בוחן גבולות, ויודע שאתה רוצה רק שקט.
"תקשיב לי, אני יודעת על מה אני מדברת. אם תהיה חזק עכשיו, באירוע הזה, הוא לא ינסה עוד פעם. אל תשאג עליו, אל תיתן לו את המבט, הוא לא מתרגש מזה. רק תגיד 'לא קונה' בשקט וזהו. סמוך עלי, אני עוזרת לך לנהל את הקטע הזה".
סיימתי את השיחה עצבני עם בטן בוערת. מולי חייך ואמר: "זה כבר לא לגיל שלנו, קוף. הילדים היום דיגיטליים. אתה ואני עוד לפני האנלוגי. תוותר, פשוט תוותר. רוצה גלימה, תן לו גלימה. על מה אתה נלחם? על חתיכת בד?"
בסדר, דוקטור אדלר, תביא לי מרק תימני עם הרבה תפו"א ומעט מאוד בשר. שורפת לי הבטן.
***
טלפנתי לחבר'ה במטולה, לבדוק אם כבר הגיח להם מהמנהרה מתחת לבית איזה חיזבאללון שבירך אותם "בונז'ור" על הסובאח כאשר הכין להם קפה עם הל. הייחוד של תושבי מטולה ועוטף עזה, בניגוד אלינו הפלבאים בתל אביב, שהם רואים את הכל בעיניים ואי אפשר לרמות אותם.
אז כאשר דו"צ, תא"ל רונן מנליס, סיפר לעולם שמטרת חיזבאללה היא כיבוש המושבה והשתלטות על צפון כביש 90, הם צחקו בהתחלה, אבל אחר כך נורא התרגזו.
"למה זה טוב", הם אמרו לי בטלפון, "גם אם זה נכון, וקורה ממש בעוד חמש דקות, בשביל מה אנחנו צריכים את האמירות הטיפשיות האלה? אנחנו כאן ארבעה־חמישה דורות, ראינו כבר הכל. אבל אנשים חיים כאן בין השאר מצימרים, מי יבוא לפה עכשיו? במה השטויות האלה, שאין מאחוריהן כלום, משפרות את מצבנו? מה אנחנו לא יודעים שאנחנו חיים כאן מעל 130 שנה על הגבול? לא היו פה חדירות, רציחות, פיגועי טרור, מלחמות? הכל כבר היה כאן, גדלנו עם פצמ"רים במשך שנים, בשביל מה אנחנו צריכים כאן את כל הפוליטיקה בגרוש הזאת?".
והם צודקים. הם גם מבינים את מצבו של הקיסר ביבי. הוא לא נואם בשבילם, ומושיב את הרמטכ"ל לעצרת בחירות לידו - הוא מדבר לד"ר אביחי מנדלבליט: "עזוב אותך מכתבי אישום בשנה־שנתיים הקרובות, אנחנו במלחמה".
אז מה אם יודעים על מנהרות חיזבאללה כבר שנתיים, או ארבע. אז מה אם כל תלמיד כיתה ח' שקצת הקשיב למורה בשיעורי מולדת, מבעד לעננת הריטלין, יודע שיש הבדל עצום בין אדמת הלס הגרגרית בנגב, לעומת הקרקע הסלעית באצבע הגליל. כן, גם ילד בכיתה ח' יודע שבנגב אפשר לחפור חמישה מטרים ביום, ומול מטולה חופרים בקושי 20 ס"מ ביום.
השאלה של ביבי למנדלבליט, אם הוא יודע. אני משוכנע שכן, אבל זה לא יעזור לקיסר. בשנה הבאה הוא בבית המשפט, במלחמה האמיתית שלו - לא להגיע למעשיהו. גם השייח' חסן נסראללה יודע את זה.
אהבתי את הציוץ של נפתלי הגבר, שהגן על כבוד רעייתו גילת לאחר הפרסום ב"החדשות", שלפיו ביבי ביקש משאול אלוביץ' לפרסם ידיעה על הרעיה שאוכלת/אופה/ומבשלת מזון לא כשר. ומה קרה בתגובה? הליכוד יצא על בנט שהוא מטנף על הגברת שרה. יש לנו ממשלה מאוד בוגרת, שמתאימה למצוקות הביטחוניות בדרום ובצפון. ביבי, נפתלי, ארדן, אריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד. אנחנו ממש צריכים לסמוך עליהם בעת צרה, כי הם אמורים להציל אותנו. אז אין סיכוי שזה יקרה, נקודה.
אין להם את היכולת, לאף אחד באגם הדרעק אין את היכולת, אז אנחנו לבד. איש־איש לעצמו ידאג.
***
בוא, גיאצ'ו, הולכים עם אבא לעבודה. הוא אחז בידי, וכשחלפנו על פני חנות הצעצועים, הוא עצר.
"פליז, אבא, פליז. אני ממש צריך את הגלימה של הענק הירוק. תקנה לי, פליז".
נכנסתי לחנות וקניתי. הוא היה מאושר, וזה היה רגע מכונן בשבילי, לראות אותו בזמן המזוכך הזה. הוא חיבק את רגלי ואמר: "תודה, אבא, אני אוהב אותך. באמת".
הגענו לרדיו, הוא כבר לבש את הגלימה והפעיל את מכונית המרוץ באמצעות השלט. כיפוש באה לאסוף אותו, חייכה לעצמה, חיבקה אותי ואמרה: "אתה לוזר, אבל אני אוהבת אותך ככה".