מאחורי הניסיון לערער על צדקת המחאה עומד חשש מסולידריות יהודית־ערבית

מחאת הנשים שסחפה בשבוע שעבר את רחובות ישראל נגד תופעת האלימות כלפיהן, הניבה סולידריות נשית חוצת מגזרים אבל גם קוממה כמה גברים, ביניהם שניים שכותבים בעיתון זה, שניסו לערער על צדקתה. נדב העצני וקלמן ליבסקינד טענו שהמחאה נגד רצח נשים היא מניפולציה (לא ברור של מי) על דעת הקהל ואין לה על מה להסתמך. להשקפתם, רצח נשים הוא בעיקר בעיה תרבותית ומגזרית בחברות מסוימות (בעיקר הערבית והאריתראית), שגם כך האלימות פושה בהן. 
 

המאמרים שלהם הדיפו ריח של גזענות. כך למשל טען העצני: “אין קשר בין הססמאות על אפליית נשים בחברה הישראלית הנאורה לדרך החיים האלימה ופורעת החוק אצל מוסלמים רבים, לא רק בישראל”. ואילו ליבסקינד כתב כי למגזר הערבי, ובייחוד הבדואי, יש תרבות מוסרית רקובה ששום תקציב ממשלתי לא יעזור לה.
 

ליבסקינד והעצני עשו מניפולציה על מנת לנגח את הטענה כי בישראל יש בעיה של אלימות כלפי נשים, וניסו להטביע אותה באלימות מסוגים אחרים. מבחינתם אין דומה בעל יהודי שרצח את אשתו לבעל ערבי שעשה זאת. 
 

אבל המציאות מראה אחרת. אלה גם אלה עושים זאת על בסיס תפיסה של אי־שוויון מגדרי שמלווה את האנושות עידנים אחורה. בקרב אלה גם אלה שולטת התפיסה כי האישה היא רכושם הפרטי, ישות בלתי נפרדת ועצמאית מכבודם וקיומם. בחברה הערבית והיהודית אישה שווה פחות. המשמעות של זה היא שבשתי החברות נשים סובלות מאלימות פיזית (על פי נתוני ויצו, 200 אלף), נפשית, כלכלית ומינית, ומתופעות אחרות של אפליה בשכר ובייצוג הולם בתפקידי מפתח. 

 

רצח הוא קצה קצהו של היחס הבלתי שוויוני והאלימות שמהם סובלות הנשים. האמת היא שאותו קצה שכיח יותר בחברה הערבית מאשר בזו היהודית, אך חשוב להבין כי הסיבות לכך הן סוציולוגיות בעיקר, ולפיכך ניתנות לשינוי. 
 

ראשית, זמינות הנשק בחברה הערבית והקושי של המשטרה להפעיל מרותה ביישובים הערביים הופכים בקלות את האלימות שם כלפי הנשים לקיצונית ביותר. לכך יש להוסיף את ההדרה והעוני שמאפיינים רבים מיישובים אלה, בעיקר הבדואים. אלה תנאים שבכל סביבה אנושית יפגעו באופן החריף ביותר בחוליה החברתית החלשה - כלומר, בנשים. 
 

לפי נתוני משרד הרווחה, 40% מהשוהות במקלט לנשים מוכות הן ערביות. נתון שמעיד, בין השאר, על היתרון המסוים שיש לנשים יהודיות בהתחמקות מרצח אך לא מנגע האלימות כשלעצמו.
 

בניגוד לסיפור שמנסים גברים מסוימים לספר לנו על מחאת הנשים, הבעיה אינה באמת שלה. לראיה, הצטרפו אליה פעילות הן מהרשימה המשותפת והן מהבית היהודי, ראש הממשלה מינה ועדת שרים מיוחדת לעניין והעמיד עצמו בראשה. זאת ועוד, הייתה זו ממשלת הימין שלפני שנה וחצי אישרה תוכנית חירום מיוחדת לטיפול בבעיית האלימות כלפי נשים. 
 

הבעיה של המחאה נמצאת במקומות אחרים. ראשית, יש מי שמפחד מהסולידריות היהודית־ערבית שהיא יצרה לרגע, ומזהה סכנה מאפשרות לשיתוף פעולה בין שתי חברות שלימין חשוב לתקוע טריז ביניהן. שנית, כמו במחאות אחרות שזכו לחיבוק רחב, ברגע האמת של העברת תקציבים היא עלולה שוב להיוותר יתומה.