אופיו התוקפני של השיח הציבורי בישראל נותן הצדקה לאלימות, גם נגד נשים

אבל עצוב עוד יותר שכמעט אין סיכוי שהפגנה כלשהי בנושא תניב שינוי ניכר בעונשים המוטלים על גברים אלימים. לא משום שההפגנות נכשלו - אין עניין מוצדק יותר ממחאה נגד ההיקף הנורא והמקומם של מקרי רצח נשים בישראל. הבעיה היא שכל חולי חברתי או נגע ציבורי אינם תופעה בודדת ומובדלת.

אלימות נגד נשים אינה צרה שאין לה קשר עם החברה הסובבת אותה. תנועת מחאה שהיא הן צודקת והן מוצלחת מבחינה ארגונית, עדיין לא יכולה להשיג את יעדיה אם היא לא מתחשבת בעת ובעונה אחת גם בכל הבעיות שסובבות את החברה: התנהגות בני האדם ברחוב, בכביש, בקופה בסופר, בהמתנה לאוטובוס, בכנסת. אלימות שמכוונת אל נשים היא בין היתר תוצאה של זלזול בכבוד הזולת, של התנהגות גסת רוח, כלפי כולם: גבר ואישה, צעיר וזקן, בריא וחולה. תקיפת נשים היא פועל יוצא של הידרדרות ביחסי האנוש, המאפיינת חלקים גדולים בחברה הישראלית. רואים את זה גם בכביש, בתאונות הדרכים הקטלניות. הצפצוף על החוק, הזלזול בחיי אדם. 
 

גבר שמכה את בת זוגו מקל ראש מלכתחילה במעשה שלו. זו האווירה פה בימים אלה. במקום העבודה יש הסובלים מיחס פוגעני, צעירים יכולים ללעוג לזקן או לנכה ברחוב, וכמובן התפרצויות לראש התור בקניות בסופר תוך כדי הסתייעות בדחיפות.  

אופיו התוקפני של השיח הציבורי בישראל מעודד התנהלות חסרת רגישות והתחשבות כלפי האחר, כלפי השונה. וכך כל אדם יכול למצוא, בלי שירגיש בכך, הצדקה לפעול באלימות. כן, גם נגד נשים. אזרח פשוט שצופה בוויכוחים בכנסת, בגידופים בין החברים שם, תוהה בינו ובין עצמו האם גם לו מותר. האם גם הוא רשאי לדבר באופן לא מכובד לאדם אחר, אפילו לאשתו.

וישנה בעיה נוספת: השימוש הרווח, שהפך לטבע שני, בטלפונים הסלולריים. בני אדם מתרחקים אחד מהשני, גם בקרב בני משפחה. אין כמעט שיחות בארבע עיניים, אין מבט אנושי, אין הבנה, אין קשר נפשי. מוגזם יהיה לומר שהטכנולוגיה הגבירה את האלימות כלפי נשים, אבל היא בהחלט יצרה יחס של זרות, של ריחוק. נדמה כי היום יותר קשה לפתור בעיות, מחלוקות ומשברים באמצעות דיבור, שיחה. עוברים ישר לפגיעה גופנית. 

מחאת הנשים, כאמור, היא חשובה ביותר. אבל היא לא מחנכת ולא משנה התנהגויות פסולות. חכמינו הקדמונים הכירו את נפש האדם. לכן קבעו כי דרך ארץ קדמה לתורה.