על הקריאייטיב צריך לתת קרדיט למי שמגיע. במקרה הזה, עורך עיתון הארץ, אלוף בן. פעם, כשהוא עוד היה זוטר יותר ואני הייתי צעיר יותר, בן טבע את המונח ידיעת "אמר כי”. הכוונה היא לידיעה בעיתון שכל כולה אוויר חם. מישהו אמר משהו, ואז היו תגובות למשהו שהמישהו אמר, ואז תגובות לתגובות וסערה ציבורית. ידיעת "אמר כי” דורגה בתחתית סולם החשיבות של ההיררכיה העיתונאית. היא משמשת למילוי שטחים ריקים בעיתון ביום דל בחדשות. היא משמשת בשיח של “זעזוע” ו”תדהמה”, ולעתים “עלבון”, שכל־כולם העמדת פנים.
כאמור, עברו לא מעט שנים. ונדמה ש”אמר כי” ניצחה את הארץ, וגם את מעריב, ואת בן, ואותי, ובעיקר את כל שאר הסוגות האחרות של מידע. נסו לשחזר את השבוע האחרון וגלו בעצמכם. אחד, יאיר נתניהו, אמר כי כולם בוגדים. אחד, אייל גולן, אמר כי צעירות נסעו בפותמוביל. אחד, רג'א זעאתרה, שמשום מה מונה לסגן ראש עירייה גדולה, אמר כי ישראל מתנהגת כמו דאע”ש. העולם מתנהל בדיבורים, בקולות רמים. אולי כדי שאפשר יהיה להדחיק את המחשבות על חיילים ששוכבים עכשיו בשקט, בבוץ, מעבר לגדר בגבול הצפון. חיילים שבמקום לדבר - עושים.
ישראל מברברת את עצמה ומשחיתה את זמנה בהאזנה לברבורים. נו – אז הצעיר הפרחחי, הלעומתי, שבאמת לא עשה עוד שום דבר חוץ מקצת דיבורי הבל, אמר “בוגדים”. אם לא היינו מגיבים בכזה זעם, אולי סוף־סוף היה סותם את הפה ונרגע. או שלא. למי אכפת. נו – והזמר השתמש במילה לא מוצלחת לתאר את מה שכולם מבינים שקרה עם הצעירות ההן - לא מופת של התנהגות נבונה - שנסעו אליו הביתה. הוא זמר נהדר, וצריך לקוות שלמד לקח מאותה “פרשה” עגומה שלא ממש החמיאה לו. נו – ומתברר שהערבי לא ממש אוהד את המפעל שהוא רוצה לשמש בו כמנהל אגף, או קומה, או מחלקה. אפשר לשמוח שראשת העירייה החדשה של חיפה אכן הבינה שלא סביר לתת לפורץ מפתחות לבית. אם לא הייתה מבינה, הבוחרים היו צריכים להסביר לה. ואם לא הם, הממשלה.
הנה כלל שעשוי לסייע למי שחפץ לחסוך בזמן יקר: ותרו על האזנה למי שעוסקים בעניינים שאינם ענייניהם. אם הזמר יודע לשיר, הקשיבו לו כאשר הוא שר. לא כאשר הוא מדבר שטויות. ואגב, זה נכון לזמרים שמדברים שטויות הנוגעות לחייהם האישיים וגם לזמרים שמפליגים בתיאור עמדותיהם הפוליטיות או החברתיות, שאינן רלוונטיות יותר מעמדותיו של אינסטלטור או נהגת אוטובוס.
אם הצעיר הפרחחי לא יודע לעשות שום דבר, אל תקשיבו גם לו. ואל תעקבו אחריו בטוויטר. ואל תזדעזעו מזה שהוא מוצלח יותר או פחות. הוא אומנם בנו של איש חשוב, שיודע לעשות, וגם עשה דבר או שניים. אלא שהחיים מלמדים שרוב הבנים והבנות של רוב האנשים החשובים, ואפילו אם יצאו מוצלחים כשלעצמם, מה שלא תמיד קורה, לא נעשים בעצמם חשובים כמו הוריהם. ובמילים אחרות: ג׳ורג׳ בוש הוא החריג, לא הנורמה. פטי דיוויס (רייגן) היא הנורמה. דליה רבין היא הנורמה. יאיר שמיר הוא הנורמה.
סגן ראש העירייה הוא המקרה בעל המשקל היחיד מהשלושה. הוא הרלוונטי ביותר לתגובה. אומנם גם זעאתרה עושה פרובוקציות בעניינים שאינם בתחום העיסוק של מי שרצה להיות. פרובוקציות טריוויאליות, שמיותר להתרגש מהן. פרובוקציות שלא ישפרו את מצבם של מי שבחרו בו, שהם, בסופו של דבר, מיעוט במדינת ישראל, שראוי שיהרהר מדי פעם בהשלכות מעשיו על יחסיו עם הרוב. כך או כך, גם אם היה מתמנה לסגן ראש העירייה, זעאתרה לא היה מתווה את המדיניות נגד חמאס וחיזבאללה. ובכל זאת, הוא איש ציבור, ולכן יש חשיבות מסוימת לעמדותיו. הוא המקרה שבו נדרש למתוח קו ולומר: שיחשוב מה שהוא רוצה – אבל מנהיג בישראל לא יהיה. ואם יהיה, נפריע לו - במסגרת החוק. ואם יהיה, נפריע למי שמינתה אותו – במסגרת החוק. מוטב לא באמירות. מוטב במעשים.