ביום ראשון אמורה לעלות בוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק שחתומים עליה כ־15 ח"כים מהקואליציה. היא נועדה לשים קץ לניסיון המכוון של ראש הממשלה למנוע הסדרת כ־70 יישובים יהודיים ביו"ש, אלו שמכונים מאחזים. מדובר במבחן יסודי לבנימין נתניהו ולנפתלי בנט. נתניהו צפוי לנסות להסיר את ההצעה מסדר היום. אם יעשה כך, יתברר סופית שהוא מקדם באופן אקטיבי את הקמת המדינה הפלסטינית. בנט חייב לעמוד על קידום החוק, גם במחיר הפלת הממשלה. אם לא יעשה כך, יתברר שהבית היהודי היא נמר של נייר. 

הצעת החוק נולדה רק השבוע כתוצאה ממפח הנפש בדיון שהתקיים בוועדת החוץ והביטחון. הדיון שהתקיים ביום שני נועד לשים קץ להתחמקות המכוונת של נתניהו מלבצע את החלטות הקבינט בנושא. זה היה הדיון הרביעי בכנסת, בניסיונות לוודא שהחלטות הקבינט יבוצעו. 
 
מדובר ביישובים שהוקמו אחרי הסכמי אוסלו ולפני הקדנציה הראשונה של נתניהו. הם ממוקמים על קרקעות מדינה בשטחי מפתח ביו"ש, למשל בקו היישובים שילה ואיתמר ועד לבקעת הירדן. המתיישבים נענו אז לקריאת אריאל שרון שהפציר בהם "רוצו ותתפסו את הגבעות". הקמת היישובים נתמכה על ידי ממשלות הליכוד, אבל עד היום הם לא זכו להכרה רשמית. כתוצאה מכך עשרות אלפי תושבים חסרים תנאים בסיסיים כמו מים, חשמל, כבישים ושירותים מוניציפליים, שלא לדבר על מזימות היועץ המשפטי של יו"ש להרוס אותם.
 

הסדרת היישובים הוסכמה עם ממשל טראמפ, וכתוצאה מכך במאי 2017 החליט הקבינט על הקמת צוות להסדרת המאחזים בראשות פנחס ולרשטיין, שאמור היה לסיים את עבודתו בעוד שנה וחצי. אבל מאז הקמתו, הבירוקרטיה הממשלתית - בידיעת ראש הממשלה וככל הידוע בהנחייתו - עושה הכל כדי שהצוות לא יוכל לעבוד. בעיות עם תקנים, תקציבים, מינויים - חיסול ממוקד בירוקרטי. 
 
בדיון הקודם בכנסת התחנן ולרשטיין שהח"כים יעזרו לו להתגבר על המבוך הקפקאי שמציבים בפניו. כעונש, ראש הממשלה לא אפשר לו להגיע לדיון השבוע ושלח במקומו את סגן מזכיר הממשלה, מישהו בשם רונן פרץ. על השאלות הנוקבות בישיבה ענה סגן המזכיר כי הצוות עוסק "במיפוי". שנה וחצי של "מיפוי". ומה הוא יעשה אחר כך, אין תשובה. ובינתיים תושבי היישובים, רובם ככולם אנשים נורמטיביים, הם אזרחים סוג ג' שנמצאים תחת איום הריסה ממחלקת האינקוויזיציה של היועמ"ש והמינהל האזרחי. 
 
חמורה מכך היא המשמעות האסטרטגית של אי־ההסדרה. הרשות הפלסטינית, בגיבוי חוצפני של האיחוד האירופי, עושה מאמץ אדיר להשתלט על שטחי C, לזחול ולתפוס את הקרקע כדי לחנוק את היישובים ולהבטיח הקמת מדינה פלסטינית. ממשלת נתניהו־בנט מגלה אוזלת יד קיצונית מול המגמה הזו, ואי־הסדרת היישובים מחמירה את המחדל.
 
זו בדיוק הסיבה שבגללה קפץ הפיוז לחלק גדול מהקואליציה, כולל ח"כים מהליכוד שלא מוכנים יותר לשמוע תירוצים. לכן תעלה מחרתיים הצעת החוק שתחייב לסיים את עניין ההסדרה בתוך שנתיים, ובינתיים לספק ליישובים שירותים ולמנוע התנכלויות יועמ"שים. 
 
מי כמו ראש הממשלה מבין את משמעות הסדרת מעמד היישובים הללו לשם חיזוק ההתיישבות ובלימת ההשתלטות הפלסטינית. מי אם לא הוא עומד מאחורי הטרפוד השקט של ההסדרה. בהיעדר התנגדות אמריקאית, ההסבר היחיד להתנהלות זו הוא רצון אקטיבי לחנוק את ההתיישבות ולהקים מדינה פלסטינית. לכן אם ביום ראשון ינסה נתניהו להוריד את הצעת החוק מסדר היום, הכל יהיה ברור. 
 
אלא שנתניהו לא משחק לבדו במגרש. הבית היהודי הצליחה לקדם בעבר חקיקה בניגוד לרצון ראש הממשלה ובתמיכת רוב הליכוד, כמו חוק ההסדרה. לכן על בנט לדאוג לכך שהחוק יעלה להצבעה ויעבור. כי אם לא - אין לממשלת נתניהו זכות קיום.   

חוות גלעד. עשרות אלפי תושבים עדיין חסרים תנאים בסיסיים צילום: רויטרס

 
הסתה מאוחרת 

ב־1998 רצה בבחירות לעיריית נצרת עילית רשימה של מולדת־צומת־גשר, בראשות זאב הרטמן. בית המשפט העליון, בעקבות פניית היועץ המשפטי לממשלה, פסל את הרשימה כולה מלרוץ לעירייה. היה זה השופט אהרן ברק, כמובן, שכתב את פסק הדין והסביר שבהשקפות של הרטמן יש משום הסתה לגזענות. מכיוון שמדובר בחבר בכיר ודומיננטי ברשימה, שהתבטאויותיו חזרו ונשנו, נפסלה הרשימה כולה.
 
השבוע התפוצצה פרשת רג'א זעאתרה, מי שתומך בשיטתיות באויבים הכי מרים שלנו - חיזבאללה וחמאס, ומי שגם השבוע טען שצה"ל הוא ארגון הטרור הגדול ביותר. ביום רביעי הודיע חובב החיזבאללה הזה שהוא מוותר על סגנות העיר חיפה אבל את מקומו תתפוס שהירה שלבי מרשימתו. גם שלבי הזדהתה בעבר עם האויב שנלחם בנו בצוק איתן, כך שאין הבדל מהותי בין השניים. מדובר ברשימה עוינת למדינת ישראל, שחבריה תומכים בשיטתיות במבקשי נפשנו ומזדהים עמם. 
 
על פי פסק הדין בפרשת רשימת הרטמן ולאור הדומיננטיות של זעאתרה ברשימה בחיפה, צריך היה לפסול את הרשימה כולה, גם את שלבי. אלא שספק אם בית המשפט העליון היה גוזר גזירה שווה לו היו פונים אליו. במדינת ישראל נבנתה חומה משפטית־עיתונאית־אקדמית, שנלחמת בחורמה בגורמי ימין מובהקים, אבל מאפשרת חופש חתרנות והסתה דווקא לאויבי המדינה.
 
לא תמיד פסקו בכירי השופטים ברוח הזו. באמצע שנות ה־60 פסל בית המשפט העליון רשימה ערבית שהטיפה נגד היותה של ישראל מדינה יהודית־ציונית. הוא קבע שכמו שאדם לא יסייע למי שמנסה להרוג אותו, כך מחויבת גם המדינה לפעול. אלא שעם התחלפות דור השופטים בעליון התהפכו הזמירות. אף שהכנסת החמירה את הוראות הסעיף שמאפשר לפסול רשימה ומועמדים לכנסת, הוא סעיף 7א' לחוק יסוד "הכנסת", השופטים סירסו אותו לחלוטין ואפשרו למפלגות ומועמדים שמזדהים עם האויב לפעול בחופשיות - להיבחר ולכהן. ומה שנכון למפלגות, נכון שבעתיים לרשימות לעיריות.
 
כך אנחנו מוצאים את עצמנו במצב אבסורדי שבו מכהנת בכנסת רשימת מועמדים שרובם ככולם מזדהים עם האויב. כך נוצרה נורמה שבה יכולה ראש עיר ממפלגה שקוראת לעצמה "המחנה הציוני", להעלות על דעתה לחתום על הסכם קואליציוני עם חבורת אויבים כזו.     
 
במהלך השנים רוככה ולמעשה סורסה גם הסנקציה שעמדה לרשות שר הפנים במסגרת סעיף 11 לחוק האזרחות, לבטל את האזרחות של מי שמפר אמונים למדינה. והנה, בידי מרבית הציבור והממשלה אין כיום כלים אפקטיביים לפעול מול אויביה הפנימיים, בניגוד לכל מדינה דמוקרטית אחרת. למשל לבצע מה שעשו הבריטים אחרי מלחמת העולם השנייה למי שכונה הלורד האו־האו, שהזדהה עם האויב הנאצי. ואפילו לנהוג כפי שנהגו הבריטים מול אנשי הזרוע הפוליטית של הצבא האירי הרפובליקני, כשלא אפשרו להם אפילו להתראיין בשידור חי.     
 
ניסיונות שהיו בעבר לתקן את סעיפי החוק שיאפשרו למנוע כהונה של אויבי המדינה בכנסת וברשויות, נתקלו בהתנגדות של צמרת הפרקליטות. מה המגמה בבג"ץ לפני המינויים האחרונים, כולם יודעים. לכן את בעיית זעאתרה צריך לפתור מהשורש, באמצעות חקיקה והתעקשות מול הפרקליטות ובג"ץ. חייבים לחזור להלכה של שנות ה־60, כשגם בבית המשפט העליון הבינו שמדינה חייבת להיאבק באויביה הפנימיים ולא להתאבד.