המינוי של רג'א זעאתרה בחיפה חשף את המזימה של השמאל הקיצוני

כהונתו של לאומן פנאטי כמו זעאתרה במועצת עיר או במועצה מקומית כלשהי הינה בלתי נסבלת לחלוטין והינה בעלת משמעות גם במישור הארצי. מי שתומך בגלוי בארגוני טרור רצחניים כחיזבאללה וחמאס מחד, ומאידך סבור שמדינת ישראל - הניצבת בצמרת המדינות החופשיות והדמוקרטיות - גרועה ורצחנית כמו, ואף יותר, מכנופיית הטרור האסלאמית דאע"ש, אינו ראוי לכהן בשום משרה ציבורית.
 

במהלך שבו ביקשה למנות את זעאתרה לסגנה התגלה פרצופה הפוליטי השמאלני־קיצוני האמיתי של ראש העיר שזה מקרוב נבחרה. לא זו בלבד שקליש־רותם אינה פוסלת שת"פ קואליציוני עם הלאומנות הערבית, העוינת בראש ובראשונה את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, היא מעדיפה אותו מאשר שיתוף פעולה דומה עם הליכוד.
 

בהערת אגב יצוין כי יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, ניכס לעצמו במיוחד את ניצחונה של קליש־רותם, עקב תמיכתו בה. העובדה שלא דרש ממנה בפומבי לבטל כאן ועכשיו את ההסכם הקואליציוני המביש עם הלאומנות הערבית האנטי־ישראלית, עושה אותו בדיעבד לשותף מלא למהלך. דבר זה מוכיח גם את קיומה של מזימת השמאל הקיצוני הישראלי לאורך עשרות שנים - העבודה ומרצ - לשיתוף פעולה גם במישור הארצי עם הלאומנות הערבית, לצורך יצירת גוש חוסם שימנע מהליכוד להרכיב ממשלה. שת"פ שכזה כבר התקיים לאחר הבחירות של שנת תשנ"ב (1992), כאשר יצחק רבין חתם על הסכם לתמיכה מבחוץ בממשלתו מצד חמישה ח"כים, נציגי הלאומנות הערבית בכנסת. הסכמים נחתמו גם בין אהוד ברק למרגל, הבוגד והעבריין הערבי הנמלט עזמי בשארה לקראת הבחירות לראשות הממשלה בשנת תשנ"ט (1999), ועם הגרוע ממנו, ראאד סלאח, שלפיהם הוא אמור לקרוא לערביי ישראל להצביע הפעם עבור ברק.

 

# # #
 

במסגרת התגוננותה של הדמוקרטיה הישראלית מפני הקמים על המדינה ומשמשים בפועל כזרוע פוליטית ותעמולתית של כנופיות מרצחים ערבים, חובה על הכנסת לשלול מהם את האפשרות להיבחר כחברים במוסדותיה, קל וחומר לעמוד בראשם או לשמש כסגנים לעומד בראשם. ניתן לעשות זאת במסגרת חקיקת חוק יסוד "הסדרת התנהלותן של העיריות והמועצות המקומיות והאזוריות", שיחליף את פקודת העיריות הישנה, שחוקקה עוד בתקופת שלטון הכיבוש הקולוניאלי הבריטי.
 

כאן ישאל השואל שאלה רבת טעם כדלהלן: הלא בחוק יסוד "הכנסת" ישנו סעיף 7א', הקובע איסור על חברות בכנסת של מי ששולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ובכל זאת למעלה מ־10% מהח"כים (13 הח"כים של "המשותפת") עושים זאת בגלוי ובכל הזדמנות. אותו סעיף גם שולל את חברותו בכנסת של מי שמביע תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור, הפועל נגד מדינת ישראל. תמיכה בארגוני הטרור הרצחניים הינה בבחינת הדנ"א של "המשותפת", ובכל זאת הם נמצאים בכנסת, הכיצד?
 

התשובות על שתי שאלות רבות טעם אלה מחייבות התייחסות להתנהלותו הבלתי מתקבלת על הדעת של בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, כלומר הדיקטטורה של בג"ץ. המענה על שתי הקושיות מחייב פנייה ללשונו המדויקת של סעיף 7א' לחוק יסוד "הכנסת".
 

(א) רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לרבות בהתבטאויותיו, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;

(2) הסתה לגזענות;

(3) תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל.

(ב) החלטת ועדת הבחירות המרכזית כי מועמד מנוע מלהשתתף בבחירות טעונה אישור בית המשפט העליון.

(ג) מועמד יצהיר הצהרה לעניין סעיף זה.
 

עינינו הרואות כי סעיף 7א' פוסל השתתפות בבחירות לכנסת (ומכאן כמובן מאליו גם חברות בה) אם התבטאויותיו של מועמד בבחירות שוללות - אפילו במשתמע - את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. כך גם בנוגע לאמירה במשתמע בלבד שיש בה משום תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב ו/או ארגון טרור הפועל נגד ישראל.
 

הכיצד אפוא כנופיית זחאלקה־טיבי־זועבי ושות' על חבריה יושבת במליאת הכנסת ובמרבית ועדותיה? התשובה לכך הינה חד־משמעית וברורה: בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ תחת הנהגתו של הנשיא בדימוס אהרן ברק, הוא האחראי הבלעדי לתרחיש בלתי נסבל זה.
 

פסיקה רצופה של בג"ץ מלמדת באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי ברצונו לכונן בפועל - כמובן, בלי לומר זאת מפורשות - מעמד חוקתי של גיס חמישי למיעוט הערבי־מוסלמי בישראל, המהווה 14.5% מאזרחי ישראל. גיס חמישי הרשאי, על פי בג"ץ, לחתור תחת קיומה היהודי של מדינת ישראל, ולתמוך בארגוני הטרור הערביים הרצחניים, ש"מאבקם" מתאפיין בראש ובראשונה ברצח ללא הבחנה של אזרחים ישראלים בכלל ושל מתיישבי יהודה ושומרון בפרט.
 

כדי לקדם "מיזם" פוסט־ציוני זה, הנגוע גם בפוסט־יהדות, יש לרמוס את הכתוב בצורה כה ברורה בסעיף 7א' בחוק יסוד "הכנסת". בג"ץ פסק שניתן לפסול רשימה מלהשתתף בבחירות לכנסת אך ורק אם עיקר פעילותה, היא כאמור בסעיף 7א' הנ"ל. בג"ץ גם הוסיף ופסק כי לא ניתן לומר שעיקר פעילות "המשותפת" הוא התנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ו/או כי עיקר פעילות "המשותפת" על ח"כיה, מתאפיינת בתמיכה בארגוני טרור הפועלים נגד ישראל. לפיכך, לשיטת הרודנות הבג"צית, אין כל מניעה לאפשר ל"משותפת" להתמודד בבחירות לכנסת ומכאן גם למועמדיה להיות ח"כים כשייבחרו.
 

הכיצד זה בג"ץ, בניגוד גמור למילות החוק, פירש שיש צורך שהפעילות האסורה על פי סעיף 7א' תהיה עיקר הפעילות? הרי הסעיף קובע במפורש כי די בהתבטאות במשתמע כדי שרשימה שכזאת תיפסל מלהתמודד בבחירות לכנסת. כיצד אפוא ניתן לקבוע פרשנות שלפיה, על פי החוק, נדרש כביכול שהפעילות האסורה תהיה אך ורק עיקר הפעילות?!
 

אמור מעתה: המדובר אינו בפרשנות משפטית אלא בפרשנות פוליטית, הבאה להקנות למיעוט הערבי־מוסלמי בישראל מעמד חוקתי של גיס חמישי, הפטור מחובת היסוד שלא לחתור תחת קיומה של המדינה והרשאי גם לתמוך באויביה, מחד. מאידך, ולמרות זאת, הוא זכאי לכל הזכויות החוקתיות שחוקי היסוד מעניקים.
 

# # #
 

פרשנות כגון דא דומה באופיה לפרשנותו של בג"ץ לחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", שלפיה יש לפרש אותו על פי הערכים המקובלים על "הציבור הנאור" בישראל - מכבסת מילים שמאחוריה מסתתרות המילים "השמאל הישראלי", שלא לומר "השמאל הקיצוני הישראלי". פרשנות זו מאפשרת את יישום השקפתם הפוליטית של מרבית שופטי בג"ץ, רוב שהצטמצם עקב פעילותה הברוכה של שרת המשפטים, אולם עדיין רוב הקיים בועט, חי ונושם.
 

הנה כי כן, גם כדי לסלק מהעיריות ומהכנסת מפלגות וח"כים המתאפיינים בלאומנות ערבית־אסלאמיסטית החותרת תחת קיומה היהודי של מדינת ישראל ותומכת בבזויים וברצחנים שבאויביה, אין מנוס מלשים קץ לדיקטטורה של בג"ץ, על פגיעתה הקשה, הפוסט־ציונית ואף הפוסט־יהודית.