המוות של רונה רמון, שסיים סאגה טראגית וקורעת לב בכל קנה מידה, ריגש גם את אחרוני הציניקנים. אבל הריגוש הזה לא מנע גלים חוזרים של שמועות בדבר מותה, שפקדו את המדינה כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות, כולל יממה לפני מועד המוות הרשמי. לא צריך להסביר עד כמה השמועות האלה, שהיו כוזבות לשעתן, הן אכזריות וחסרות כל רגישות. בעיקר כי הן מגיעות, במהירות הבזק, כמעט לכל ישראלי, כולל לאנשים שהכירו את רמון באופן אישי ונחרדו מהידיעה. 
זה מצמרר במיוחד, כי רמון עצמה סבלה בחייה מאותה תופעה מכוערת, כשגילתה את דבר מותו של בנה אסף דרך עיתונאית נמרצת מדי שהתקשרה אליה לפני שקיבלה את ההודעה (בצירוף ניידות שהתקבצו סביב ביתה). בעקבות אותו אירוע אומלל רמון יזמה שינויים חשובים בכללי האתיקה של מועצת העיתונות, כמו זה האוסר על עיתונאים לפנות למשפחת המת עד שהיא מקבלת הודעה מגורמים רשמיים.
אבל אם עיתונאים עוד ניתן לרסן, הוואטסאפ של הישראלי הטיפוסי דוהר ללא עכבות. והוא ימשיך להפיץ ידיעות סנסציוניות וכוזבות גם להבא, כמו שהוא עושה בכל פעם מחדש. חיילים נחטפו, סלבריטאים נהרגו, זמר מוכר נתפס עם בחור, הכל הולך. האינטרנט ייצר הרבה דברים נפלאים עבור חופש המידע, ולצדם חולל גם אסונות של ממש. זה אחד מהם. מידע כוזב זורם באופן חופשי וסופר מהיר, מבלי שניתן לאמת אותו או להעניש את מי שהפיץ אותו.

מה שתמיד משגע אותי הוא - למה. מה גורם לאנשים להפיץ סיפורים שקריים ולא מבוססים, ולהתעלם מהתוצאות הקשות שהשמועות האלה עלולות לגרום. החיבה הישראלית הזו למעשיות הייתה מאז ומתמיד, עוד לפני המצאת הרשת. והיא גם זכתה לכינוי המופלא "רב סרן שמועתי". הידעתם שיש לו ערך משלו בוויקיפדיה? עכשיו אתם יודעים. למדתי ממנו, אגב, שעד שנות ה־60 זה היה רק "סרן שמועתי", ורק אז הוא הועלה בדרגה. ברכות. לדעתי, לאחרונה הוא כבר מונה לרמטכ"ל.
אז מה גורם לאנשים להיאחז בו כל כך? קראתי בימים האחרונים ניתוחים של פסיכולוגים לתופעה הזו. הגורם הראשון הוא צורך בשליטה. בייחוד במדינה שבה אירועים דרמטיים מתרחשים ללא הרף, ואתה מוצא את עצמך חסר אונים למול החדשות. הדרך להתמודד איתן היא להיות חלק מתהליך התיווך שלהן.
הסבר אחר, ודומה, הוא ההתמכרות לאקטואליה. הצורך להרגיש מעורב, כשאתה חי במקום שלא מפסיק לייצר דרמות. אריק איינשטיין ביטא את זה יפה באחד מהשירים הגדולים שלו, כשהוא דיבר על מישהו שמצד אחד יושב על הגדר, בלי לנקוט דעה קונקרטית, ומהעבר השני "תמיד תמיד נמצא בעניינים". כי זה מה שחשוב, להיות בעניינים. ורצוי, אם כבר, לדעת על ההתרחשויות לפני כולם, מה שמקנה לך סוג של חשיבות. כמו הטוקבקיסט שרץ לכתוב "ראשון!".

הנטייה הזו הייתה פה, כאמור, מאז ומעולם. יוסי בנאי לכד אותה באופן נפלא באחד מהמערכונים שכתב לגשש החיוור, "מעוז כור ישועתי", שבו שלושה אזרחים מן השורה, ואפילו מתחת לה, דנים בכובד ראש בסודותיה הביטחוניים הכמוסים ביותר של המדינה. יוסף מהעירייה, "זה שיודע", מבשר בחגיגיות לשני חבריו: "גבירותי ורבותי, נודע לי שממשלת ישראל החליטה בהצבעה חשאית פה אחד להקים כור גרעיני בטבריה", מה שמייצר דיון "מלומד", שבעיצומו נחשף גם דבר קיומו של הכור מכרכור. 
במערכון זה מצחיק, במציאות הרבה פחות. תחשבו שאתם הורים לחיילים בזמן מבצע של צה"ל בעזה/לבנון, וסיפורים מזעזעים ולא נכונים על הרוגים וחטופים רצים בטלפונים של כל מי שנמצא לידכם. ושלכם. למעשה, הנזק הכבד של השמועות האלה יכול להשפיע בפוטנציה על מרבית הישראלים. מה שמחזיר אותי לשאלה, למה הם ממשיכים להפיץ בהתלהבות שמועות חסרות ביסוס?
אני חושב שזה קשור בהיסטוריה שלנו, כיהודים נרדפים. אנשים שנזקקו לרשת ענפה של שמועות והודעות נסתרות כדי לברוח, רגע לפני שהקוזקים מגיעים. אבל לצורך הטבעי הזה יש מחיר. והמחיר חייב לגרום לכל אחד לנהוג באחריות ולצנזר את רב סרן שמועתי.