בנימין נתניהו מאוהב. לא רק בעצמו, במדינה או ברעייתו, שאותה הוא מעלה על ראש שמחתו ושמחתנו, הוא מאוהב בתפקיד החדש, היחיד שאותו לא מילא עד כה בצמרת המדינה: שר הביטחון. הוא לקח אותו ולא ישחרר כל עוד הוא יכול. בדיוק כמו השטחים.
במסגרת תפקידו יצא נתניהו לתור את ישראל כמו שלא עשה מעולם כראש ממשלה. הוא תמיד אהב להצטלם עם חיילים, לבקר בגבולות ולאפשר לעצמו מגע ישיר ובלתי אמצעי עם הכוחות בשטח, אבל תמיד עמד לצדו מישהו שהאפיל עליו בעניין הביטחוני. הוא עמד לצד איציק מרדכי, שהיה אלוף שלושת הפיקודים. אחר כך לצד משה ארנס, שהוביל את פרויקט הלביא וקיבל את פרס ביטחון ישראל. הוא עמד כראש ממשלה לצד אהוד ברק, שהיה מפקדו בסיירת מטכ"ל, המשיך לתפקידי אלוף, ראש אמ"ן ורמטכ"ל, והיה אחד הלוחמים המעוטרים בצה"ל בעוד נתניהו השתחרר בדרגת סרן לאחר תפקיד מפקד צוות. ונתניהו עמד גם לצדו של משה יעלון, לוחם מעוטר ומפקד רב־ניסיון, שהיה גם אלוף ורמטכ"ל.
רק בסיבוב האחרון הוא מינה את אביגדור ליברמן, פוליטיקאי בלי ניסיון צבאי ועם ערימות של ערמומיות פוליטית, תבונה של איש עסקים ורטוריקה בוטה. במובן מסוים ליברמן הכשיר את המינוי של נתניהו את עצמו.
השבוע כבר הרשה לעצמו נתניהו לעבור מהתוויות אסטרטגיות לעצות טקטיות. הוא נפגש עם חיילי נצח יהודה, החיילים הקרביים החרדים שהיו במוקד הפיגועים האחרונים. הם חשפו מצד אחד את המרקם הישראלי הייחודי ומצד שני את הבעיה של החפ"שים, החיילים הפשוטים שצריכים להיות העיניים של המדינה והאפוד של המתנחלים. נתניהו דיבר איתם על חיילות ולמעשה רמז את מה שאמרו הפרשנים, שהחיילים לא היו הכי חדים בזיהוי ובתגובה. אני לא יודע אם נתניהו אמור לדבר על כך. הוא גדול מזה. אבל לפעמים הוא מעדיף לדבר בקטן, כי בדברים הגדולים הוא מיומן ומתומרן.
ובתמרון שנערך השבוע איבד נתניהו את היכולת להסתתר מאחורי השכפ"ץ של שר ביטחון. כי, כן - הוא שר הביטחון. כראש הממשלה נתן נתניהו גיבוי לכל שרי הביטחון שלו לעשות מעשים שלא מצאו חן בעיני המתנחלים, כמו פינוי עמונה ונתיב האבות, הקפאת הבנייה במאחזים, הימנעות מפינוי חאן אל־אחמר, עיכוב בסלילת כבישים, כן עוצר, לא עוצר. הכל הגיע אליו. לפני כחודש ביקרתי אצל יוסי דגן ראש המועצה האזורית שומרון, והוא אמר לי מול המצלמה בלי למצמץ: "המצב כרגע הוא ברק אובמה עם שיפורים קלים. ממשלת הימין של נתניהו מאכזבת אותי, היא לא מיישמת את מדיניות הימין".
דגן הוא חבר מרכז הליכוד ואחד הכוחות המניעים את הפוליטיקה של התנועה. הוא ארגן לעצמו את טקס היובל לשחרור השומרון, והוא מארח מדי שבוע משלחות אוונגליסטיות, שהן חלק ממהלך בינלאומי שהקנה לו השפעה על הפוליטיקה האמריקאית, ואפילו קשר ישיר לבית הלבן של דונלד טראמפ. מי שלא האמין שיהיו פוליטיקאים בינלאומיים שיצדדו במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון צריך להודות שדגן, עם קומץ יועצים מחויבים הצליח. ראיתי במו עיני כמרים, פוליטיקאים ואזרחים שמגיעים לארץ התנ"ך ומבינים שרק שלטון יהודי ישראלי יאפשר להם חופש דת כזה. זו ברית. קדושה או לא, זה כבר עניין של פוליטיקה ונקודת השקפה.
הנה דוגמה: בחנוכה הגיע לבקר ג'ים גארלו, חבר בוועדה המייעצת לנשיא טראמפ. גארלו נפגש עם דגן, ביקר ביקב טורא ובמצפה אילן באלון מורה וכששוחח עם התקשורת התייחס גם ל"פייק ניוז" בעולם בכל הקשור ליהודה ושומרון. "זה טרגי שעיתונאים ואנשי אקדמיה מפיצים שקרים", אמר. "כשבאים לכאן, ישנה הזדמנות לראות את המציאות כפי שהיא באמת. והאמת חשובה. חשוב שכל מנהיג יגיע לכאן ויראה את המציאות בעיניים ויראה מה העם היהודי עובר כדי שהמציאות הזו תתקיים".
הפוליטיקה של הימין
אם באמת תוצג תוכנית המאה של הנשיא האמריקאי, שמטרתה שלום במזרח התיכון ופתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, דגן יהיה זקוק לכל חבר, לכל יועץ ולכל מבקר בשומרון, מהשגריר דיוויד פרידמן דרך ג'ארד קושנר החתן של טראמפ ועד לג'ים גארלו וכל משפיען אוונגליסטי. המחשבה שהסבלנות שגילה הממשל עד כה לעניין ההתנחלויות מסמלת את העובדה שתוכנית החלוקה נזנחה - היא תמימה, והמתנחלים אינם תמימים. הם רואים את אירופה מנסה לאגף את טראמפ משמאל, והם מודעים לכך שאין להם כרגע תוכנית שיכולה להיות מקובלת מבחינה בינלאומית, אלא אם ממשלת ישראל תאמץ אותה וגם אז הסיכוי לכך הוא קטן ביותר. הם לא יגידו את זה, אבל הם מבינים שהם חייבים לפעול.
דגן שנבחר שוב לתפקיד ראש המועצה איגף השבוע את נתניהו מימין. הוא מקפיד לשמור על חברותו בליכוד ועל קשריו עם השרים, אף על פי שהוא מעריץ של רחבעם זאבי והתמונה שלו מעטרת את שולחנו. הוא נזהר שלא להיות איש הבית היהודי, אף על פי שהוא תמך בניסיונו הכושל והילדותי של יו"ר הסיעה נפתלי בנט להיות שר ביטחון.
השבוע הצליחו דגן והקולגות שלו מהאזור - ישראל גנץ ראש מועצת בנימין, יוחאי דמרי ראש המועצה האזורית הר חברון, ושלמה נאמן מגוש עציון - ליצור מצב מוזר ומשובש שבו שרים באו להפגנה נגד עצמם. הם הפגינו במחאה על מדיניות הממשלה בשטחים ונכנסו אחר כך לחדר הישיבות בממשלה כאילו כלום.
על הדרך האיחוד הלאומי הפעילה סחיטה ואיומים כשהודיעה שאם לא יפעלו להחזרת המחסומים לכביש 60, לקידום הגליית משפחות מחבלים ולהעברת חוק המאחזים הצעירים - הם לא יצביעו עם הקואליציה. בליכוד לא התרגשו, אבל במבחן התוצאה נתניהו עשה כל מה שאורי אריאל ובצלאל סמוטריץ' הכתיבו לו. הצבת הימנית פועלת.
ארה"ב לא גינתה ולא צייצה, אבל היועץ המשפטי לממשלה הזהיר שכל המהלכים האחרונים לא חוקתיים - הם ייפסלו בבג"ץ והם מסכנים את ישראל. זה לא מעניין את נתניהו, להפך. הוא מצפה שבג"ץ יעצור אותו. כך הוא ירוויח פעמיים: הוא גם לא יסתבך וגם יראה למתנחלים שהוא איתם. המתנחלים לא התרגשו, הם טוענים שהכל למראית עין, שזו הפעם השלישית שהוא מכריז על הסדרת מאחזים, שיש קיצוץ בסדר הכוחות, שהמחסומים יורדו בעוד כמה ימים. הם גם יודעים לשאול את השאלה הגדולה: האם ראש הממשלה יהיה איתם גם כשטראמפ יניח תוכנית? השאלה הזו תלויה בשני נעלמים: מה התוכנית ומה עוצמת כתבי האישום של היועמ"ש אביחי מנדלבליט.
משוואת ההסדר המדיני, השחיתות לכאורה ותמיכת השמאל מרחפת מעל הפוליטיקה של הימין. המתנחלים ודגן מאמינים רק במאחזים ובדחייה. כרגע הם משהים את המאבק הציבורי בנתניהו עד שיתברר עד כמה הוא רציני. הם מחכים. בינתיים זה עובד להם.