1. בעוד חודשיים, בפברואר 2019, תציין איראן 40 שנה למהפכה האסלאמית שהפילה את המונרכיה של השאה והעלתה לשלטון את כוהני הדת, בראשות האייתוללה רוחאללה חומייני. החגיגות שמתכנן המשטר עומדות בצל המשבר הכלכלי המחריף והעיצומים שהטיל ממשל טראמפ. במשרד האוצר האמריקאי מעריכים כי בשנה הקרובה יגיע שיעור האבטלה באיראן ל־30%, והצמיחה השלילית תסתכם במינוס 4%.
ישראל, באמצעות המוסד, ממלאת תפקיד חשוב ביותר בגיבוש הסנקציות. על פי פרסומים זרים, צוות ייעודי מיוחד של הארגון עוקב אחר כלכלת איראן ומייעץ בנוגע לחברות ומגזרים המועמדים לספיגת העיצומים. מלאכת המעקב אינה פשוטה. איראן עושה הכל כדי לחמוק ממשטר הסנקציות. היא מקימה חברות קש, מעבירה כספים בין בנקים, משלמת במזומנים ועוד. ולכן במשימה מעורבות, על פי הצורך, יחידות באגפים המבצעיים, שתפקידן לאסוף מידע על מבצעי ההונאה וההתחמקות.
הממצאים שאוסף המוסד מועברים באמצעות ה־CIA למשרד האוצר האמריקאי. הקשר בין המוסד לוושינגטון בעניין הסנקציות כבר מתקיים שנים רבות. הגוף הייעודי הוקם כשבראש המוסד עמד מאיר דגן (2002־2010), שמונה על ידי ראשי הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט לעמוד בראש המאבק לסיכול תוכנית הגרעין. הצוות המיוחד המשיך לפעול גם בזמנו של תמיר פרדו (2011־2016), שהחליף את דגן. בכיר במוסד שעסק בסוגיית עיצוב הסנקציות היה חגי צוריאל, כיום מנכ"ל המשרד לענייני מודיעין. צוריאל היה ראש חטיבת המחקר במוסד, נציג הארגון בארה"ב וגם סגן ראש האגף לנושאים אסטרטגיים.
הפעילות של המוסד נגד איראן, היעד מספר אחת של המודיעין הישראלי, זכתה בשנה החולפת לכמה הישגים. המוסד חשף ניסיונות של המיניסטריון למודיעין האיראני לבצע פיגועים על אדמת אירופה (צרפת, דנמרק, אוסטריה, הולנד ועוד) והעביר את המידע לארגונים העמיתים במדינות הנוגעות בדבר. הוא הגביר את מאמצי האיסוף שלו לגלות אם טהרן חידשה בחשאי או אם היא נערכת לחידוש תוכנית הגרעין הצבאית שלה.
בהקשר זה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע דברים שמהם ברור כי אנשי מוסד חודרים לאיראן: “אנחנו מעת לעת גם מבקרים בטהרן, לוקחים משם חומרים. וחושפים את הכוונות הסודיות של איראן". ב־31 בינואר 2018 חדרו לוחמי המוסד לטהרן, גנבו את הארכיון המרכזי של תוכנית הגרעין הצבאית והביאו אותה לישראל. העתקים ממנה הועברו למדינות במערב ובראשן ארה"ב.
ברקע כל הפעילות המואצת הזו, עומדת גם החרפת המתיחות בשנה האחרונה בין ישראל לאיראן בשל מעורבותה במלחמת האזרחים בסוריה, והעברות נשק מדויק לחיזבאללה בלבנון. גם כאן היו למוסד, לאמ"ן ולחיל האוויר הישגים בלתי מבוטלים. נתניהו וגם ראש אמ"ן אלוף תמיר היימן אמרו לאחרונה כי בגלל הלחץ הצבאי והאבידות והנזקים שנגרמו לאיראן, צומצמה הנוכחות האיראנית בסוריה.
אך אין לשגות באשליות. איראן לא ממצמצת. היא ממשיכה בחתירה האסטרטגית שלה להתבסס צבאית וכלכלית בסוריה, וליצור רצף יבשתי ממנה דרך עיראק וסוריה לחיזבאללה בלבנון ולים התיכון.
2. מערכה עקיפה בין ישראל לאיראן ממשיכה להתנהל במקום נוסף, הרחק מהמזרח התיכון. הפעם, לשם שינוי, היא מתקיימת בחדרים מרווחים ומפוארים, עם ריהוט מהודר של עורכי דין בז'נווה. שם נמשכים הדיונים האינסופיים של בוררויות בינלאומיות הקשורות לעסקי הנפט בין המדינות בתקופת השאה. את דבר קיומן של הבוררויות הסודיות, שנהנו מהגנה צמודה של הצנזורה, פרסמתי כבר לפני יותר מעשור. לפני כמה שנים הרחיב עמיתי, עורך "הארץ" אלוף בן, את היריעה וחשף עליהן פרטים נרחבים נוספים.
לפני כמה שנים הפסידה ישראל בשתי בוררויות. הבוררים ובית משפט בלוזאן קבעו ב־2016 שעל ישראל לשלם לאיראן כ־1.1 מיליארד דולר, בנוסף להוצאות משפט. אך ישראל אינה מרימה ידיים, והיא ממשיכה במלחמת המאסף שלה נגד פסקי הדין.
עניינה של המערכה המשפטית, המתנהלת לסירוגין מאז הקמת הרפובליקה האסלאמית, היא שותפות עסקית בין ממשלת ישראל, באמצעות משרד האוצר, לחברת הנפט הלאומית של איראן בתקופת השאה. שתי המדינות הקימו ופיתחו מאז שנות ה־50 מערך סבוך של חברות בפועל, חברות קש וישויות משפטיות, שנרשמו במקלטי מס בליכטנשטיין, פנמה, לוקסמבורג ושווייץ. השותפות הייתה חלק מהברית האסטרטגית בין שתי המדינות. על פי פרסומים בחו"ל היא כללה שיתוף פעולה גרעיני, החלפת מידע מודיעיני, אספקת נשק ישראלי ותוכניות להקמת מפעלים משותפים לייצור נשק, כולל טילי קרקע־קרקע מסוג "יריחו".
במוקד שיתוף הפעולה בתחום הנפט עמדו שתי חברות. חברת האם שנקראה "טרנס־אסיאטיק", שבבעלותה היו מכליות נפט ענקיות, וחברת הבת שלה, "קו צינור הנפט אילת־אשקלון" (קצא"א). לצדן ומטעמן פעלו עוד כמה חברות קטנות יותר. המטרה: הקמת שותפות חשאית שתספק נפט איראני לישראל, תייצא את חלקו לאירופה ותגרוף רווחים, שיחולקו בין שני הצדדים.
חברת הנפט הלאומית של איראן מכרה את הנפט לטרנס־אסיאטיק באשראי מראש לשלושה חודשים. מכליות החברה השיטו את המטען לאילת, ושם הוא הוזרם בצינור למסוף קצא"א באשקלון. חלקו שימש את צורכי האנרגיה של ישראל, וחלקו יוצא לאירופה במכליות. הרווחים היו גדולים, משום שהקו הימי־יבשתי־ימי בין איראן דרך ישראל לאירופה נהנה מסגירת תעלת סואץ. צה"ל שלט בסיני וחלש על קו המים. כדי לספק נפט מערב הסעודית או ממדינות המפרץ לאירופה, נאלצו המכליות להפליג מרחקים ארוכים דרך כף התקווה הטובה. הנפט האיראני שעבר דרך ישראל היה זול וסופק מהר יותר.
כשתפס חומייני את השלטון בפברואר 1979 הוא שם קץ לברית בין המדינות, קבע שישראל היא "השטן הקטן", המשרתת את ארה"ב, "השטן הגדול", והפסיק את אספקת הנפט.
במשך כעשור, שבמהלכו דיממה איראן במלחמה עם עיראק, לא התעניינה הנהגתה בשותפות העבר. אך לאחר המלחמה, בתחילת שנות ה־90, היא החלה לבדוק לעומק את הסוגיה וגילתה כי, לטענתה, ישראל חייבת לה מאות מיליוני דולרים בגין הזרמת הנפט והשותפות בטרנס־אסיאטיק וקצא"א.
איראן גם טוענת כי ישראל השתלטה על החברות והנכסים, עשתה בהם ככל העולה על רוחה ומכרה את צי המכליות. ב־1994, למרות שנאתה לישראל, הפעילה איראן באמצעות עורכי דינה את סעיפי הבוררות שנקבעו בהסכם השותפות. שני הצדדים שכרו עורכי דין שוויצרים, שהחלו לנהל מערכה חובקת עולם בצרפת, בשווייץ, בקנדה ובמדינות נוספות.
# # #
במוקד התביעה האיראנית עמדו שני סכסוכים משפטיים מרכזיים. אחד של "בוררות קטנה", שבה נתבעו חברות הדלק הישראליות סונול, פז ודלק, שזיקקו את הנפט הגולמי שסופק לישראל; ו"בוררות גדולה" נגד טרנס־אסיאטיק־קצא"א, כלומר ממשלת ישראל.
מאז, משרד האוצר וקצא"א שכרו את שירותיהם של כמה עורכי דין ישראלים, עמם נמנו חיים צדוק (שר המשפטים לשעבר), אלחנן לנדאו, צבי ניקסון, דורי קלגסבלד ולאחרונה אלקס הרטמן. אלה שכרו עורכי דין שוויצרים, ובהם דניאל גוגנהיים, שמופיעים בפני הבוררים.
איראן תבעה את חלקה בשותפות, שנאמדת בערכים של היום ב־7 מיליארד דולר. ישראל מצדה טענה כי איראן פרשה באופן חד־צדדי מהשותפות, הפסיקה את הזרמת הנפט וגרמה לה נזקים כבדים. המטרה של ישראל הייתה ונותרה לגרום לסחבת, לגרור רגליים ובלבד שלא תצטרך לשלם לאיראן ולו דולר אחד. כך זה נמשך כמעט 20 שנה, עד שהתקבלו פסיקות הבוררים ובתי המשפט, שחייבו את ישראל בתשלום החוב.
במרכז התביעה ניצבת קצא"א, שקיבלה מממשלת ישראל זיכיון מיוחד ל־49 שנה מכוח חוק מיוחד שנחקק ב־1968. החוק פטר את החברה מתשלום מסים, לא חלו עליה חוקי הבנייה והתכנון ולא חוקים להגנת הסביבה. היא הייתה חברה אקס־טריטוריאלית, שפעלה במחשכים. היא יצאה חלקית אל האור בדצמבר 2014, בעקבות זיהום סביבתי ענק שנגרם מדליפה מצינור הנפט בנגב. לאחרונה, כשפג התוקף של זיכיונה, הוחלט להקים חברה חדשה, ולהחיל עליה את החוקים והתקנות של כל חברה מן המניין בפיקוח רשות החברות הממשלתית.
גם עתה, לאחר פסיקות הבוררות, ישראל ממשיכה בטקטיקת ההשהיה. אין לה שום כוונה לשלם, ועורכי הדין של איראן מנסים למצוא דרכים לממש את פסקי הדין ולגבות את הכספים. בין השאר הם היו רוצים לשים ידם על רכוש של ממשלת ישראל - בנקים, ונכסי דלא ניידי בחוץ בארץ.
אבל לטענת האיראנים ישראל דאגה לסגור כל חשבון בנק או רכוש שהיה לקצא"א בחוץ לארץ. מה עוד שבמעמדה הרעוע בקהילה הבינלאומית ובשל משטר העיצומים שהושת עליה, איראן פגיעה הרבה יותר, ויכולתה להשיג את מבוקשה מישראל מוגבלת ביותר.
ולכן הדיונים, המגעים והגישושים של הבוררויות נמשכים. הנהנים העיקריים הם עורכי הדין הישראלים, האיראנים והשוויצרים המייצגים את שני הצדדים והבוררים, שהרוויחו עשרות מיליוני דולרים מקופות האוצר בירושלים ובטהרן.
3. ה"וול סטריט ג'ורנל" פרסם השבוע כי מעמדו הרעוע של נסיך הכתר הסעודי מוחמד בן סלמאן, בעקבות ההנחה כי הורה לרצוח את העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, מאט את החלטתו להדק את קשריו עם ישראל. בידיעה מצוין כי ראש המוסד יוסי כהן ביקר כמה פעמים בסעודיה ונפגש עם עמיתיו שם, ראשי קהילת המודיעין והביטחון. למעשה, אלמלא הצנזורה אפשר היה לספר הרבה יותר.
לפני פחות משנה דווח ב"מעריב", על סמך פרסום זר, כי כהן השתתף במפגש של ראשי המודיעין מסעודיה, מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית. ה"וול סטריט ג'ורנל" הזכיר גם הוא את המפגש במאמרו. למעשה, כל ראשי המוסד האחרונים - החל מאפרים הלוי (אולי אפילו לפניו), ואחריו מאיר דגן ותמיר פרדו - נפגשו עם בכירים סעודים. דווח שאפילו ראש הממשלה אולמרט נועד לפגישה עם הנסיך בנדר בן סולטאן, שהיה שגריר ארצו בוושינגטון, ראש המועצה לביטחון לאומי וראש המודיעין. בין השאר דווח כי דגן השיג בפגישותיו את הסכמתה של סעודיה לכך שמטוסי חיל האוויר יחלפו מעל שטחה האווירי אם תחליט ישראל לתקוף באיראן. חיל האוויר עשה זאת בלי לקבל את רשות סעודיה, כשמטוסיו טסו ביוני 1981 להפציץ את הכור הגרעיני בעיראק.
סעודיה היא אבן הראשה במה שנתניהו מכנה ברית "המדינות הסוניות". אבל היא גם החוליה החלשה. קשה לסמוך עליה, במיוחד בעת הזו, כשהאיש החזק בממלכה, מוחמד בן סלמאן, המיועד לרשת את אביו על הכס, מתגלה כאדם קפריזי, פזיז, יהיר, שלוקה בשיקול דעתו ובתפיסת המציאות. ולכן מוטב לנתניהו להנמיך ציפיות. לסעודיה ולישראל יש אינטרס אחד משותף: להחליש את איראן. אך זה לא יוביל ליחסים גלויים, אפילו לא מסחריים, בוודאי כל עוד אין התקדמות בחזית הפלסטינית.
4. הצנזורה החמירה לאחרונה את יחסה לתקשורת, בעיקר בכל הקשור למבצע המיוחס למודיעין הישראלי בעזה לפני כחודש, שבו נהרג קצין בדרגת סגן אלוף. היא אסרה על התקשורת לפרסם פרטים רבים והורתה להשחיר תמונות שפרסם חמאס של מי שהיו מעורבים לכאורה בפעולה. גם אם מדובר במבצע רגיש במיוחד, הדורש שמירה על ביטחון מידע כדי שלא לחשוף את המעורבים בו, גישת הצנזורה עדיין מעידה על קיבעון מחשבתי ועל כניעה למחלקת ביטחון מידע (מחב"ם) באגף המודיעין (אמ"ן), שלא ממש מבינה כנראה את עידן זרימת המידע שבו אנו חיים.
אבל מה שמעניין יותר וגם צריך להדליק נורות אזהרה הוא פרטים אחרים שמקורם בחמאס ופורסמו בתקשורת הזרה. לפי אותם דיווחים, כוח המודיעין בפעולה התחזה לעובדי ארגון סעד. במכוניתם היה כיסא גלגלים, שלכאורה היה מיועד לנזקקת בעזה. לפי אותם דיווחים הכוח נכנס לעזה דרך מעבר ארז, המשמש בעיקר לתנועה של עובדי ארגוני רווחה בינלאומיים.
אין זו הפעם הראשונה שבה מועלות טענות כי כוחות הביטחון של ישראל התחזו לעיתונאים זרים, צוותי טלוויזיה ועובדי ארגוני סעד וצדקה. הן הושמעו כבר לפני כ־30 שנה, בתקופת האינתיפאדה הראשונה. כשנחשפו הפעולות, התלוננו עיתונאים זרים וגורמים בינלאומיים כי במעשים אלה ישראל מסכנת אותם ומחשידה אותם בעיני הפלסטינים כמשתפי פעולה. בעקבות זאת פסקו המעשים.
נכון שססמת המוסד (ובעצם של כל קהילת המודיעין והיחידות המיוחדות) היא "בתחבולות תעשה לך מלחמה". אך אם התחבולות עלולות לסכן חפים מפשע, הרי נראה שהיצירתיות של האחראים אינה מתוחכמת ומעידה אפילו על עצלות מחשבתית.
יש לפרשה גם היבט מוסרי. שוב ושוב מאשימה ישראל את חמאס בכך שהארגון נוהג בציניות כאשר הוא מנצל חולים, נכים או ילדים, שמורשים מסיבות הומניטריות להגיע לטיפולים מצילי חיים בבתי חולים בישראל, ומאלצים אותם להבריח נשק, אמצעי לחימה או מסרים למחבלים בגדה. בכל עימות ישראל מתלוננת כי חמאס מסתיר רקטות במסגדים, בבתי ספר ובבתי חולים. במקביל ישראל חושפת שוב ושוב כיצד משתמש חיזבאללה באזרחים כמגן אנושי ובבתיהם כמחסנים ואתרים לשיגור רקטות וטילים.
יש לקוות שפרסומי חמאס על שיטת הפעולה אינם נכונים. אם אכן צה"ל יוזם מבצעים מודיעיניים, חשובים ככל שיהיו, במסווה של פעולה הומניטרית, הוא משחק לידי אויביו ויורד לרמתם.