השבוע נתקלנו לראשונה בגבולות הברית שבין דונלד טראמפ לבין ישראל, וזה לא היה נעים. הוא עדיין הנשיא הידידותי ביותר שהיה לנו בבית הלבן, אבל ברגע האמת הוא העדיף להשליך את האינטרס הישראלי ובמקומו להעניק לעם האמריקאי מתנת חג מולד צנועה, ולעצמו - יומיים של עיתונות שלא עוסקת בחקירות נגדו. הלקח עבורנו הוא שאצל טראמפ "אמריקה תחילה" היא לא רק ססמת בחירות - זו המדיניות, וגם אם ניקלע למשבר מול איראן בשנה הקרובה - צריך להניח שכך עשויה להיראות התמיכה האמריקאית.
גישתו ברורה: ארה"ב לא תשלם מחיר, לא בכסף ולא בכוח צבאי, בשירות אינטרסים של אחרים - ואחרים, מסתבר, זה כולל אותנו. לכל היותר הוא מוכן להפעיל צבא של 325 מיליון צרכנים, שהוא כוח כלכלי אימתני. אין הרבה כלכלות שיכולות לעמוד מול עוצמת הצבא הזה, ועדיין: לא תמיד זה מספיק. לא היה צריך כושר ניתוח מעמיק כדי להבין מי יצא מרוצה מהמהלך. החיוכים שנמתחו מטהרן ועד מוסקבה ואנקרה - אמרו הכל. טראמפ העניק עוד ניצחון לציר הרדיקלי, ועל הדרך גם שחק את האמון של בני הברית שלו. למזרח התיכון ברור היום שארה"ב לא תהיה מוכנה להפעיל כוח - מעבר לסנקציות - לקידום אינטרסים אזוריים, ושאין לה בעיה לקבע את מעמדה של רוסיה כמעצמה המובילה באזור.
הבדיחה הוותיקה אומרת שסולחה במזרח התיכון נגמרת בזה ששני הצדדים שוחטים כורדי. זה בדיוק מה שעשה טראמפ: הקריב את שותפיו הכורדים, שלחמו איתו כתף אל כתף, והפקיר אותם חשופים לשבטו של רג'פ טאיפ ארדואן. אף גורם במזרח התיכון לא לחם באומץ כזה מול דאע"ש, אבל זה לא נזקף לזכות הכורדים. טראמפ מכר אותם בנזיד של 3.5 מיליארד דולר, שווי עסקת טילי הפטריוט שתרכוש טורקיה.
ספק אם הטורקים ימתינו עד לאביב לפני שיכריזו על פתיחת עונת הציד של הכורדים. כשהכלכלה הטורקית שוקעת במיתון, אין דבר שישמח את ארדואן יותר מעוד מבצע צבאי שילכד את העם נגד הכורדים. האזור שבו ישבו הכוחות הפרו־אמריקאיים הוא הפינה הצפונית־מזרחית של סוריה, שבה נותרו עדיין כמה מאגרי נפט. גם הרוסים חושקים בשלל הזה, וטורקיה תצטרך לחלק איתם את גבולות הגזרה לפני שתשלח את צבאה לפלוש לעוד טריטוריה סורית.
הנקודה המשמעותית יותר שיפנו האמריקאים היא מעגל טאנף, בסיס אווירי שיושב סמוך למשולש הגבולות סוריה־ירדן־עיראק, על כביש בגדד־דמשק. הנוכחות האמריקאית שם חסמה עד היום ציר אספקה קריטי של האיראנים מעיראק לסוריה וללבנון. עכשיו הוא ייפתח, והאיראנים יוכלו להזרים מיליציות שיעיות ומשלוחי נשק לסוריה כאוות נפשם. רק ישראל תעמוד מולם.
גובה ההימור
הנוכחות האמריקאית בסוריה הייתה חשובה לישראל בעיקר מהבחינה האסטרטגית וההצהרתית, פחות מהבחינה הצבאית. אלפיים החיילים שמוצבים שם לא הגנו על ישראל ולא לחמו נגד ההתבססות האיראנית, אבל הנוכחות שלהם בשני האזורים האלה הייתה כעצם בגרונם של הרוסים והאיראנים, שמנעה מבשאר אסד להשלים את ההשתלטות על הטריטוריה הסורית.
לישראל אין יכולת לעקור את האיראנים מסוריה בתקיפות אוויריות. סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן הודה לא מזמן שההשפעה של התקיפות על ההתבססות האיראנית אינה משמעותית. היחידים שיכלו לסלק אותם הם הרוסים, וקלף המיקוח היחיד שהיה לנו מולם הוא הנוכחות האמריקאית. כל הצמרת הביטחונית בוושינגטון ניסתה להסביר את זה לטראמפ, אבל הוא התעקש לוותר על הקלף.
הנזק לישראל הוא גם במישור המדיני הרחב: ראש הממשלה בנימין נתניהו נהנה עד השבוע מדימוי של מי שוושינגטון מתואמת איתו לחלוטין לגבי המדיניות המזרח תיכונית. נתניהו נתפס בעיני רבים באזור, וגם בעיני פוטין, כמי שיש לו השפעה מכרעת על היושב בבית הלבן. גם היתרון הזה אבד.
שאר בני הברית של האמריקאים באזור, ובראשם סעודיה, למדו גם הם לקח על מידת המוכנות האמריקאית לעמוד לצד בת ברית. טראמפ תירץ את היחס
הסלחני שהפגין על רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י בהתחשבות בצרכיה של ישראל. עכשיו, כשהוא נסוג מסוריה, ספק אם תימשך ההתחממות ביחסים בין ריאד וירושלים. הסעודים נוטים עכשיו להסתגרות, ואנחנו - גם הוכתמנו במעורבות למען הסעודים וגם לא נזכה לפירות המעורבות הזאת.
בשנה הקרובה תמשיך ישראל לבדה במאמץ שלה לדחוק את האיראנים מסוריה, גם אם התוצאות יהיו חלקיות. אבל מה שבעיקר צריך להטריד אותנו הוא ההשלכות של הצעד האמריקאי מול איראן. האמונה הרווחת הייתה שהמשך הסנקציות על איראן יוריד את הרפובליקה האסלאמית על ברכיה עד שתבקש לנסח הסכם גרעין חדש. אבל מה אם איראן תעמוד בלחץ ולא תישבר? מה אם תחליט שהיא חוזרת לפעילות גרעינית?
הסנקציות הכלכליות הן כלי רב עוצמה, אבל הן חייבות להיות מגובות גם באיום אמין של כוח צבאי. איראן רואה מולה אמריקה שנרתעת משימוש בצבאה, גם כשמדובר רק באלפיים חיילים. המסקנה שלה עשויה להיות שזה הזמן להעלות את גובה ההימור ולחזור לפיתוח הפצצה, בין שבמוצהר ובין שבחשאי.
ישראל חייבת להניח שהיא עלולה למצוא את עצמה לבדה מול מהלך כזה. חזרתו של "האיום האיראני" למרכז הבמה יכולה להחזיר גם את הסומק ללחייו של נתניהו, בעיקר אם היא תתרחש לפני הבחירות. אבל בטיסה הארוכה שלו לריו השבוע, חשוב שיהרהר איך מתמודדים עם איום כזה כשכל מה שארה"ב מציעה לנו הוא נשק וסימפטיה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות עשר