בתקופה האחרונה נכנס לחיי תרגול גופני חדש: בכל פעם שצריך לקרוא דבר מה, מפתק ועד אות, אני מוצא את עצמי שקוע במשחק חדש של קירוב והרחקת הכתוב הלוך ושוב, עד שסוף־סוף ברגע אחד של חסד מוחי מצליח לעכל את הטקסט. העיניים שלי, כך מתברר, הן כבר לא מה שהיו בעבר.
השינוי התחיל בקטן. בשלב הראשון טשטוש קל הופיע מעל התמונות בעיתון. אחר כך הדפים והתוכן המודפס בספר שקראתי בו לא הסתדרו כמקובל. לקינוח, ההודעות בנייד נראו פתאום קהות ומהוהות. ברגעים הללו הפנים שלי עוטות מבע מבולבל שבזיכרוני היה מנת חלקם של דודים, סבים וסבתות. ואז זה הכה בי: הפכתי להיות אחד מהם. השם ירחם.
זוכר אנוכי את ייסורי אבי ואת הצער שנתקף כשהבין שמטווח קרוב הוא עיוור כעטלף ואת טקס שליפת המשקפיים המיוחדים שרכש, שהם ספק משקפיים ספק זכוכית מגדלת, שהתדרדרו תמיד אל קצה האף ברישול מכעיס. אצלי ההכחשה בעיצומה. בנפשי אין מוכנות לקבל את העובדה שהגיל משפיע ואני כבר בא בימים. כדי להתגבר על המצוקה הגדלתי את האותיות בנייד לגודל טיל בליסטי איראני והבהרתי אותם לרמת מסנוור–מסנוור מאוד. כפועל יוצא מכך, בכל פעם שיש לי הודעה, שותפים לקריאתה כל הנוכחים באזור עד לטווח של עשרה מטרים לפחות.
השבוע, כשכשלתי שוב ושוב בקריאת העיתון, נשברתי ונכנסתי לחנות כדי לרכוש עזר ראייה. לא הלכתי לאופטומטריסט, חס ושלום, לזה עדיין אינני בשל, אלא למרכז בסגנון "הכל בדולר". הגעתי למקום במטרה ברורה ומוגדרת להיטיב את מצב עיני, אבל לשם ההסוואה פעלתי כאילו הנני אדם שנתקף בבולמוס של רכישה כללית ובלתי מוגדרת. העמסתי על העגלה מגרדת פלפלים, חוצה ביצים ופומפה שגם פותחת סתימות וגם משמשת כמלחייה. אחרי שסוכם החשבון בקופה, עמדתי מהורהר ומשכתי זמן. מקץ דקות ארוכות אזרתי אומץ והנחתי בנונשלנטיות על החוטם העקמומי שלי משקפיים מגדילים. או אז העברתי מבט חטוף לעבר כרטיס האשראי לבדוק אפקטיביות, ואכן התגלה פלא: המספרים על הפלסטיק היו ברורים וחדים. עולם חדש נפתח.
אחרי טירוף החושים הראשוני הבינותי, למרבה הצער, שהמספר גדול מדי. בתגובה אבדה לי הבושה. מדדתי בקצב סילון עדשות ומשקפיים מכל הבא ליד. משקפיים אדומים שמדדתי הגדילו מאוד את הסביבה, ואחרים הביאו אותי לבהייה מטושטשת בחלל, כשהכל נראה כעיסה מוארת גדולה. אין התאמה. המספר המבוקש לא נמצא. כנראה שחייבים בדיקה של מומחה מדופלם. רגע לפני הייאוש הבחנתי בקושי רב בשלט ענק בסמוך שהורה על מבצע בתחום זכוכיות המגדלת. פתרון אפשרי בהחלט. ניגשתי ושלפתי זכוכית אחת. הנחתי אותה מול האישון ונירוונה פקדה אותי. זה בדיוק מה שנדרש. הכל חד וברור. ראיתי שש–שש. שילמתי 20 שקל ושמחתי על החיסכון הכלכלי והקריאה השוטפת שעתידה לשוב במהרה לחיי.
בבית גירדתי קילו פלפלים וחציתי שבע ביצים קשות לחצי, באופן כמעט מדעי, כדי להרגיש שלא בזבזתי את ממוני לריק. משסיימתי את המלאכה הקולינרית, התיישבתי מול הספר השבועי עם המוצר החדש וקראתי בשקיקה עם עין אחת עצומה ועין אחת מזוינת ורואה. כשזכוכית המגדלת מונחת על ראשי בסגנון בלש אנגלי, חשתי כשרלוק הומלס המפענח את מסתורי היקום. "אין תעלומה שלא אצליח לפצח", הרהרתי לעצמי. כשמאסתי בחזות הבריטית, סובבתי את הצעצוע כאנקול על פני והייתי למצביא אירופי שחולש על יבשות. בשפת העם ניתן לומר שהתמוגגתי.
אז אשתי נכנסה לחדר, ובן רגע הקסם התפוגג. היא טענה שאני אינפנטיל גמור ושהגיע הזמן שאפסיק עם השטויות ואלך לרכוש משקפיים אצל בעל מקצוע. היא הוסיפה שהקשקושים הללו יחמירו את מצבי ויגרמו לי נזק קבוע. היא הבהירה שלא התחתנה עם סומא ורצוי שתהיינה לי עיניים מתפקדות לפני שבתנו תיוולד. מחיתי נמרצות וטענתי שהיא הורסת לי את הלוק האירופי. "מה? איזה לוק? אתה נראה כמו פארוק של יוסף שילוח. זה עושה לך עין מוזרה וגדולה, כמעט נבהלתי ממך למוות בהתחלה. אין לי כוח לדברים האלה יותר. תתבגר כבר", חתמה ויצאה מהחדר.
אולי זה מה שהיא פשוט לא מבינה: אני מעדיף להיראות מגוחך ושילעגו לי בלי הפסקה. אני מעדיף להתקשות בקריאה ולהיות מנותק מההודעות ומהעיתון, רק לא להודות שאיני יכול לראות בגלל שנותי. כי זה כואב יותר מהכל.