כשהחברה הישראלית מתפצלת לשבטים, גם הנהון לשלום הוא סימן חיובי

ריח של מנגל, חסיד עם פאות ארוכות במיוחד בקאפטן ארוך של שבת, עשוי מבד משי שחור וחלק, ופרדי מרקורי ברקע, בזמן שאנחנו מחנים את הרכב בדרך לארוחה משפחתית. הנהון לשלום כשהעיניים נפגשות – וזהו. על השפיות נוטים לדבר כעל דבר ערטילאי. את ההגדרה שלה אפשר כמעט תמיד למצוא על דרך השלילה. לכאורה, כל מה שאינו לא נורמלי, הוא שפוי. אבל לשפיות יש עוד פנים. על פי התלמוד הירושלמי למשל, היא היא השלום, כלומר דרך של פשרה ושל הסכם.

אצל אברהם שלונסקי, אפשר למצוא אותה במובנים של רגיעה ושל שלווה. אצל משה שמיר, ב"מלך בשר ודם", כצלילות וכהפך מפליאה וכן הלאה. לשפיות, כך מצאתי בשבת האחרונה, כמו לאיזון, יש ריחות, צלילים ומראות.

***

כל כך הרבה אני שומעת על ההתחרדות של השכונות הירושלמיות ועל הבעתה שאוחזת בתושבי העיר הלא דתיים כאשר מוקם עוד בית כנסת, או מלבלב עוד מקווה, כדי שכולנו נהיה טהורים, עד שלפעמים, אני מודה, זה נדבק גם בי. מה הפלא בכלל? אני זוכרת את הנסיעות בשבת, לבית של סבא וסבתא שלי, צבי ומרוסיה, בשכונת הבוכרים. זו הייתה מהשכונות הכי יפות בירושלים, כזו שנכתבו עליה סופרלטיבים שהיא עצמה הייתה מסמיקה. "מטיילים היינו בשמחות ובימים טובים בשכונת הבוכרים. גדולה ורחבה הייתה מכל שכונות ירושלים וכל בתיה גדולים וטובים היו. גדול שבכולם היה הבית המפואר שנבנה לשם המלך המשיח, שכשיבוא משיח צדקנו יובא לירושלים", כתב עליה ש"י עגנון ב"שירה".

בהתחלה נהגנו לחנות מתחת לבית שלהם, ברחוב דוד. אחר כך התחלנו לחנות ברחוב שמחוץ לרחוב שלהם. אחר כך על כביש בר אילן. אבל אז הגיעו החיתולים הגדושים כל טוב הארץ ומנעמיה, במסגרת ההפגנות ומאבקם של החרדים לסגור את הכביש בשבת. בכל שבת החנינו את הרכב קצת יותר רחוק. בסוף החלטנו לצעוד פשוט ברגל – מהבית שלנו שבשכונת בית הכרם.

שלא תטעו, כיום בר אילן הוא מהמקומות הכי שוקקים בירושלים. גם בשעות הלילה, כשנדמה שהגיע הזמן לסיים עם המסחר ולפרוש לשינה עמוקה. יש שם מרכזי קניות מפוארים ומבנים על מבנים של ישיבות. שום דבר שמזכיר את הכביש השקט שהיה שם, עם מחלבת תנובה בשוליו. כלום. בשבתות אפשר לשכוח מהכביש הזה. מטר אחר מטר הוא נסגר. הידיעה שהכביש הזה הוא מחוץ לתחום הפכה לעובדה מוגמרת. אז שאני לא אבין את הבהלה שאוחזת בכל פעם שסממן חרדי מבליח מולי? הרי כבר ראינו במו עינינו וחווינו על בשרנו.

"את יודעת, אני קולט שיש פה תהליך מאוד מסוכן", אומר לי ג', ארכי־תל־אביבי, עם פרק ירושלמי שהוא מעדיף לשכוח. "אתה לא שוב הולך לדבר איתי על התחרדות", אני אומרת לו, "כי אני עייפה מזה". "להפך", אומר לי ג', מהחכמים שבחבריי. "יש פה תהליך של התבדלות. זה מסוכן. כילד, גדלתי בבניין שהיו בו זוג גייז. אז עוד לא דיברו על זה. מולם גרה המשפחה שלנו. זוג הורים, שלושה אחים.

בקומה מתחת היו אנשים חרדים ומולם גרה בחורה רווקה. היום לא תמצאי כמעט מצב כזה. היום צריך להקים קהילות מיוחדות, שמלכתחילה יגדירו את עצמן כקהילות מעורבות". "ולמה זה מסוכן?" שאלתי אותו, וג', החכם, הכה תל־אביבי בימים כתיקונם, המשיך: "זה מסוכן מפני שהחברה שלנו הופכת לגטאות־ גטאות. כך קורה שנער חרדי יכול לחיות שנים בלי לדעת שיש אנשים שונים ממנו, שמנהלים אורח חיים שונה בתכלית מאורח חייו. אותו דבר נער או נערה חילונית.

איך אתה יכול להצמיח מקום סובלני ולא אלים אם אתה לא מכיר אנשים שונים ממך?". השיחה הזו, שמדבר על חברה שבטית ולא במובן הטוב, אלא במובן המשוסע, המפולג, הדרוך ושש אלי קרב, זה שאין דבר שמאחד אותו פרט לשנאה לשונה ממנו, לא עוזבת אותי. גם אתם, טוקבקיסטים נוטפי רעל, תחסכו. שתתחיל שנה אזרחית טובה.