"כולם בעיר הזאת גייז", היא סחה לי בעצבים, ולחלוחית בזווית עינה הבהירה לי שהיא אולי מגזימה, אבל בוודאי לא צוחקת. "ליבי", היא מציגה את עצמה. היא בת 30 ויפה מאוד. רוצה לומר, גם אם הייתי פנוי, אפשר היה להניח שבשבילי היא אבודה. לליבי יש חבר בן גילה - חתיך, עם קריירה בתחילתה וכסף מהבית. שידוך מושלם למישהי כמוה שגם נראית מצוין, אבל לא רק. הם כבר יותר משנתיים ביחד, פרידה קצרה באמצע, כמקובל בז'אנר, ובעיקר הבנה שזה או עכשיו או לעולם לא.
 
"אז איפה הבעיה?", התעניינתי. "אני לא בטוחה. אני ממש לא בטוחה. הוא סבבה והכל, מתאים לכל הסעיפים. ההורים שלי אוהבים אותו והחברות שלי חושבות שהשתגעתי, אבל אני לא סגורה". "יכול להיות שאת פשוט לא אוהבת אותו מספיק?", הלכתי ישר לפואנטה והיא אפילו לא היססה. כלומר, זה לא שהיא הייתה מפורשת, אבל כשפתחה את התשובה שלה ב"הוא בחור נהדר", התשובה כבר הייתה ברורה מאליה: בגילה ובמצבה, עוד לפני הטבעת והילדים, היא אמורה לפחות להיות מסוגלת להגיד בקול רם שהוא אהבת חייה. רק שהיא לא.
 
"אז למה את בעצם מתלבטת?", תמהתי. "מילא בעוד עשר שנים, אבל בגילך - ותסלחי לי, אבל עם איך שאת נראית, אני בטוח שאין לך בעיה למצוא מישהו אחר". 

"די, נו, אפשר לחשוב איך אני נראית", היא חייכה בביישנות חצי–מעושה, כי לשנינו היה ברור איזה אימפקט יש למישהי כמוה על הזכר הממוצע.

"בואי נגיד כך, אני משוחח איתך גם כי את התחלת ובעיקר כי את נראית לי בן אדם מעניין, אבל כנראה שהשיחה הזאת לא הייתה מתחילה אלמלא הייתי חושב שיפה לי להיראות על הבר עם מישהי כמוך. סליחה על השטחיות, אבל את יודעת. גברים".
 
"על זה בדיוק אני מדברת!", רשפו עיניה. "אתה מבין שגברים בעיר הזאת כבר לא מדברים ככה? חצי מהגברים שאני מכירה בזוגיות, שלושה הומואים, מתוכם שניים שאפילו יודעים את זה, אחרים יוצאים רק עם בנות 20 וקצת, ויש עוד כמה שלא הייתי מתקרבת אליהם".
 
"די נו, את מגזימה", אני מוחה, "לא יכול להיות שבכל העיר הזאת אין אף גבר פנוי בן 30 ומשהו שיכול להיות אלטרנטיבה בשבילך, אפילו רק בשביל שבסוף תחזרי לחבר שלך קצת יותר בטוחה". 
"כן?", עכשיו היא כבר קצת כועסת (דווקא יפה לה), "כמה זמן לא יצאת לדייט?"
"כולל הערב?", אני שואל בחיוך, "משהו כמו 28 שנה".

תל אביב. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
תל אביב. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 
"אז תאמין לי שאתה לא מבין כמה הגברים בעיר הזאת דפוקים: או שהם בני 30 שגרים עם אמא שמכבסת ומבשלת להם, או שהם נשואים שמנסים לזיין מהצד או שהם לא מסוגלים להתמודד עם מישהי שמצליחה יותר מהם. לפעמים אני מצטערת שאני בכלל בקטע של גברים".
ממעמקי הדרינק השלישי אני עונה לה: "כמו שאני רואה את זה, יש לך שתי אפשרויות: להחליט שהחבר שלך יהיה גם אבי ילדייך או להחליט שלא. אני מקווה שאני לא הורס לך כאן פנטזיה רומנטית, אבל ממילא כשיש ילדים הזוגיות משתנה. הפרפרים שאין לך מספיק מהם בבטן, ממילא יעופו לקיבינימט ויחליפו אותם דברים מוחשיים יותר כמו חוש הומור, סבלנות, נדיבות ועוד תכונות שיכולות לשמור על זוגיות טובה לשנים רבות. אם את יכולה לזהות אותן אצל החבר שלך, נוסף על כל מעלותיו הידועות, לכי על זה. 
 
"אם את מחליטה שלא, קחי בחשבון שאין דבר נורא יותר מלחשוב בעוד חמש שנים שמוטב היה לקשור את עתידך במי שאת פוסלת היום. הזמן הוא אויב מר, ותסלחי לי, אבל במקרה של רווקות יפות הוא אפילו אכזרי במיוחד. אני לא אומר את זה כדי להרתיע אותך חלילה מלהמשיך לחפש אהבת אמת, אבל אם כבר פנית אלי כמי שיכול לדבר מתוך ניסיון של כמעט עוד 20 שנה בעולם הזה, אז מחובתי למנות גם את הסיכונים", אמרתי וקמתי לרוקן את שני הדרינקים הראשונים.
 
"מה אתה היית עושה במקומי?", שאלה כששבתי.
חייכתי. "בשלב הראשון כנראה שהייתי מתפנן קצת מול המראה... אבל ברצינות, הייתי הולך על האפשרות השנייה, המסוכנת. אני רומנטיקן, לא הייתי מתפשר על פחות מאהבה גדולה".
 
"אתה רואה?!", היא אמרה בחיוך שקמטים טרם נחרצו בשוליו, "כבר אין גברים שמדברים כמוך". סיכמה, כרכה יד סביב צווארי, רפרפה בשפתיה על שפתי (!) - והסתלקה. מתברר שכשהייתי בשירותים, היא שילמה גם את החשבון שלי... 
גם זה מסימני הזמן, חשבתי בעודי מערה לתוכי את הלגימה האחרונה, מהרהר נוגות בפערי הדורות ומתנחם בכך שלפחות בעיני אישה צעירה ויפה אחת נותרתי הגבר האחרון בעיר.