כאשר קיבלתי את הפנייה מבנט ושקד, הבנתי שזו הצעה שאין לסרב לה | קרולין גליק נפרדת

נדהמתי אז מכל מה שראיתי. נדהמתי מחיילי צה"ל. נדהמתי מההתיישבות. נדהמתי מהכותל המערבי וממחנה יהודה, מחופי תל אביב ומהכנרת. נדהמתי מהדיבור בשפה העברית. נדהמתי מהקשת הרחבה של יהודים מכל העולם שהתכנסו יחדיו בקיבוץ גלויות, שאין לו אח ורע בתולדות האנושות.
 

הבנתי באותו ביקור שהעתיד של העם היהודי נמצא בישראל, לא בתפוצות. אפילו לא בביתי החם ובקהילה החמה שלי בשיקגו. אהבתי מאוד את ארצות הברית, שעשתה רק טוב למשפחה שלי לאורך הדורות. אבל רציתי להצטרף לבניית העתיד היהודי. אחרי אלפיים שנות גלות, אחרי שואת יהודי אירופה, הבנתי כי אני חיה בתקופה נדירה וקסומה. בפעם הראשונה ניתנה לעמי הזכות לבנות את עתידו ולקבוע את גורלו באופן חופשי במולדתנו.
 

אהבתי את אמריקה, אבל רציתי לעלות לישראל.
 

תשע שנים לאחר מכן, בשנת 1991, שבועיים אחרי שסיימתי לימודי תואר ראשון - מימשתי את רצוני. עליתי על מטוס אל־על עם כרטיס לכיוון אחד ובו היעד: נמל התעופה בן־גוריון. שבוע לאחר שהגעתי התחלתי לממש את החלום הציוני שלי. פתחתי את הדלת של לשכת הגיוס בירושלים וביקשתי שיגייסו אותי לצה"ל. חודשיים מאוחר יותר התגייסתי. שירתי בצה"ל חמש וחצי שנים, והשתחררתי בדרגת סרן. את מרבית השירות ביליתי בשיחות עם אש"ף במסגרת תפקידי כמרכזת המשא ומתן האזרחי בתקופת הסכמי אוסלו.
 

בצה"ל, כמו בשאר התחנות שעברתי - רשות העתיקות, לשכת ראש הממשלה, וב־18 השנים האחרונות בעיתונות הישראלית והבינלאומית - ראיתי את עבודתי כשליחות. האמנתי כי בידי היכולת להשפיע לטובה, ולו במעט ולו בשוליים, על בנייתו וביצורו של הבית הלאומי של עמי.
 

ספציפית לגבי עבודתי כעורכת, כפרשנית מדינית וביטחונית וכבעלת טור, האמנתי כי משימתי היא להשתמש בעט ובמקלדת ובקולי כדי לעצב ולהגדיל את מרחב התמרון של ישראל בזירה הבינלאומית, בזירה הביטחונית, בזירה המשפטית ובזירה הפוליטית.
 

התפקיד של הפרשן הוא לפרש את המציאות. אני האמנתי שמתפקידי להבהיר כי לישראל שלל אפשרויות לא ממומשות. שכדי לקדם את עצמה בזירה הבינלאומית ישראל לא צריכה להתכופף בפני אחרים, ושהיא צריכה להראות לעמי העולם כי הם צריכים את הסחורה שלנו. 
 

כנ"ל לגבי הפלסטינים. אין לנו סיבה לפחד, והבחירה בין שלום עם מדינה פלסטינית ומלחמה ללא מדינה פלסטינית היא בחירה מדומה ומזויפת, שמבוססת על שלל שקרים ואשליות שאותם פירטתי בספרים ובמאמרים שלי.
 

תמיד האמנתי שאם רוצים לזהות תהליכים היסטוריים צריכים להבין היסטוריה. בתפקידי כפרשנית יישמתי זאת, כשהסברתי את הרלוונטיות של תהליכים היסטוריים לזמננו תוך חשיפת בורות וחצאי אמיתות.
 

בשנים האחרונות מצאתי את עצמי חוזרת יותר ויותר ללמוד סדרי ממשל, זאת משום שבאופן הולך וגובר צמד המילים "שלטון החוק" הפך לביטוי של שלילת שלטון החוק והחלפתו במה שנשיא המדינה ראובן ריבלין כינה פעם "כנופיית שלטון החוק". 
 

חוק יסוד "הכנסת" מגדיר את בית המחוקקים כריבון, וזאת משום שהעם בוחר את נבחריו בקלפי. חברי הכנסת בתורם בוחרים את הממשלה כזרוע הביצועית של רצון העם. ככה זה במשטרים דמוקרטיים. בית המחוקקים מחוקק חוקים, והממשלה מיישמת מדיניות על בסיס אותם חוקים ובהתאם לרצון הבוחרים.
 

רק שבשנים האחרונות הסמכות של הכנסת לכהן כריבון הולכת ונשחקת. היועץ המשפטי לממשלה ושופטי בית המשפט העליון ניכסו לעצמם לא רק את הסמכות לבטל חוקים והליכי חקיקה, אלא גם את הסמכות לחוקק חוקים בפועל. השופטים והפרקליטים ניכסו לעצמם גם את הסמכות לשלול מדיניות וגם את הסמכות להכתיב מדיניות. ובכך הכוחות של נבחרי העם ניטלים מידיהם יותר ויותר מדי יום. 

 

השבוע נודע כי נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בונה הרכב של 11 שופטים לדון בחוק הלאום, שהוא חוק יסוד. אם הדבר יתממש, ואפילו אם השופטים לא יבטלו את החוק הלכה למעשה, משמעות המהלך תהיה ריקון מתוכן של סמכויות הכנסת. אם אפילו חוק יסוד ניתן לבטל, אזי יסודות הקיום של המדינה נמצאים על הכוונת. לא יהיה מניע מביטול של חוק השבות, למשל, שהריהו הסדין האדום של הפוסט־ציונות.
 

לנוכח התהליך הזה פעלתי ככל יכולתי ממעמדי כפובליציסטית על מנת להתריע ולעודד את חיזוק הפוליטיקאים. כדי לנצור את המשטר הדמוקרטי בישראל ולשמור עליו, יש להעצים את נבחרי העם, שיעזו להחזיר לכנסת את הסמכות הבלעדית לחוקק חוקים. מבחינתי, המחלוקות לגבי גבולותיה של ישראל, לגבי מדיניות האנרגיה, ההגירה, הכלכלה והחינוך, משניות לשאלה העקרונית האחת: האם הכנסת תחזור להיות הריבון בישראל בהתאם לחוק, או שהיא תהפוך לגוף בלתי רלוונטי, כאשר כל הסמכות לקבוע הליכים בישראל תעבור סופית לבירוקרטים הנשלטים בידי מספר מצומצם של עורכי דין בלתי נבחרים?
 

בשנים האחרונות לא פעם שאלתי את עצמי אם כדאי לי להיכנס לזירה הפוליטית. האם כדאי לי להיאבק בעד שלטון החוק מתוך הכנסת? היות שהשאלה הייתה היפותטית, השארתי אותה פתוחה.
 

וזה מביא אותי למהלך שאליו יצאתי השבוע, עם החלטתי להצטרף למפלגת הימין החדש בראשות איילת שקד ונפתלי בנט ולרוץ ברשימתה לכנסת. יש יותר ממפלגה אחת בישראל ששותפה לאידיאולוגיה שלי, לפחות באופן פורמלי. אולם בשנים האחרונות מי שעשו הכי הרבה בפועל על מנת לתרגם את האידיאולוגיה שלי לשפת המעשה הם איילת שקד ונפתלי בנט.
 

את שני המנהיגים אני מכירה כבר יותר מעשור. כמוני, עתיד הדמוקרטיה בישראל יקר ללבם. כמוני הם רואים כי הערובה לשמירת הדמוקרטיה וחיזוקה היא העצמת הסמכות של נבחרי העם לחוקק ולמשול. בין שמדובר בפינוי בנייה ערבית בלתי חוקית, בין שמדובר בחקיקת חוקים, לרבות חוקי יסוד, שקד ובנט מובילים קו עקבי ונכון, הגורס כי שלטון החוק הוא שלטון החוקים שנבחרי העם מחוקקים בכנסת. שלטון דמוקרטי פירושו ממשלה של נבחרי ציבור, המובילים את המדינה בהתאם למנדט שניתן להם בידי הבוחרים.
 

ולא פחות חשוב עבורי כיהודייה גאה, שמעולם לא הבינה את ההפרדה המלאכותית בין חילונים לדתיים - מפלגתם החדשה איננה פונה לשבט אחד אלא לכל שבטי ישראל, שאותם הכרתי לראשונה ובקיבוצם התאהבתי בביקור הראשון שלי בישראל בקיץ 1982.
 

אני מאמינה כי יש אפשרות לשקם את המערכות הדמוקרטיות בישראל. אני מאמינה כי שיקומן הוא המשימה הדחופה ביותר שעל סדר היום בישראל. הייתי יכולה בשמחה להמשיך לקרוא לרפורמה מהעיתון, אבל כאשר קיבלתי את הפנייה של בנט ושקד, והם הזמינו אותי להצטרף אליהם במשימה מתוך כנסת ישראל, הבנתי כי זו הצעה שאין לסרב לה.
 

המפעל הציוני המופלא שראיתי לנגד עיני ב־1982 הוא אותו מפעל תוסס ופועם ומתפתח שרץ קדימה היום. כולי תקווה כי בתחנת חיי הבאה אזכה לקדם אותו.