אתאר סרט בן שש דקות שצילמה רויטל הלברשטט. היא תיעדה יום א' אחד בחייה. זה מתחיל בצילום חוץ חשוך: צלליות עצים, קטע כביש ומכונית, וברקע פסגות. בשמיים רואים שמש זורעת קרני אור אשר צובעות בכתום את העננים. רויטל אומרת: "בוקר חדש בעמונה". מציינת את התאריך, וממשיכה: "זאת הזריחה מהבית שלי". המצלמה משוטטת ומתגלים בתים מלבינים בטרשים. רויטל מספרת שבמשך השבת התבשלה עם עצמה והחליטה "שאנחנו חיים ברגעים היסטוריים ואני חייבת, חייבת, לתעד את זה. קודם כל בשביל עצמי". היא ממשיכה ומצלמת כמה אנשים בשבילי היישוב. עדיין די חשוך, והיא גם אומרת: "קפוא פה, יש רוח, לא כיף".
עכשיו עוברים לצילומי פנים. שתי נשים צעירות ויפות, ודי הרבה ילדים יפים לא פחות, מצולמים בתוך חדר, מחייכים למצלמה. רויטל אומרת: "משפחות שבאו לחזק אותנו". הן מבית אל, משפחת גוטמן ומשפחת שריג. "באנו להגיד לכם כל הכבוד על העמידה האיתנה שלכם". רויטל עונה: "איזה כיף".
לפני שהן יוצאות עם הילדים לטייל סביב, רויטל מציעה שאם אחרי הטיול יהיה קר, כולם מוזמנים למרק חם. אז היא פונה לילדה קטנה על כיסא תינוקות מכוסה פירורים: "שיר, מה את אומרת על האורחים?". שיר לא יודעת לענות עדיין, והמצלמה מוסטת לילדה שעונה ועוד איך. סיון. היא מקפצת ואומרת: "הם יכולים לישון באוהלים פה". האם, רויטל, נהנית מההברקה, ומוסיפה: "אנחנו מקווים שחוק ההסדרה יעבור ולא נצטרך את האוהלים, נכון"?.
הסרט ממשיך בתמונה של מגרש כדורסל, הבנים משחקים כדורסל. אז היא פונה לצלם את ביתן בני עקיבא בנים. די בלגן, ורויטל מעירה שמצב סניף עמונה לא נראה משהו. היא עוברת לצלם את סניף הבנות. "היי", מקבלת אותה ילדה בכפות ידיים כחולות לחלוטין. סניף הבנות בהחלט משהו. הבנות קוראות לכוון את המצלמה אל קיר שכולו טביעות כפות ידיים בכל מיני צבעים, זו על זו. ציור קיר של ידיים של ילדות. מה יותר יפה מזה?
טוב, אתם כבר יודעים שהקיר נהרס ואיננו, כל הבתים שצולמו בעמונה לפני שנתיים (הסרט צולם בנובמבר 2016) אינם. בשבוע שעבר, אחרי שהחזירו שני מבנים ליישוב שנהרס, הרסו גם אותם. לא עזר היופי, לא עזר הסרט של רויטל, שלא אמשיך לתאר אותו. כולו שש דקות מופלאות.
"אני רויטל הלברשטט, נשואה ואמא לארבעה, גרה בעמונה מעל עשר שנים", היא כתבה אז, לפני שנתיים. מנסה להסביר את המאבק ליישב את המקום: "עמונה קיבלה את תמיכת הממשלה, שהביאה לכאן חשמל ומים, סללה כביש והבטיחה שהיישוב מיועד לפיתוח. באיזשהו שלב עשו לכולנו דמוניזציה נוראית. ממשחררים הפכנו לכובשים".
הבית שלה היה תלוי אז בחוק ההסדרה, והממשלה לא הסדירה. "חוק ההסדרה", הסבירה רויטל, כאילו שמישהו באמת מקשיב לה, "אומר שאם נעשה בטעות שימוש בקרקע פרטית שבעלותה הוכחה, יקבל הניזוק פיצוי יפה ולא יחריבו בתים ויישוב שלם. החוק הזה אומר שלא מתקנים עוול בעוול ויש דוגמאות שונות בעולם ליישום הזה".
לפני שנתיים היה לרויטל עוד אמון: "אני בטוחה שהחוק יעבור את שאר השלבים. כי אין סיבה אמיתית שלא. נילחם על הסדרת ההתיישבות עד הסוף. לא ניתן לארגוני שמאל להרוס לנו את החיים. נחזק את נבחרי ונציגי הציבור שלנו בנט, שקד, קיש, שולי מועלם וסמוטריץ', שלא ימצמצו וימשיכו עד הסוף. וגם אתה, ראש הממשלה, עשה הכל בשבילנו. בחרנו בך בשביל זה. אל תהיה שותף להרס וחורבן".
ההרס והחורבן באו. דיברתי עם רויטל בעת כתיבת הטור הזה. "הרסו לי את הבית. הרסו הכל, לא קיבלתי שקל פיצויים אף על פי שהבטיחו". ביום חמישי בשבוע שעבר ההרס והחורבן הסתערו שנית. בנט, שקד ונתניהו לא עזרו. הגבעה חזרה אל טרשיה. נותר סרט קסום. אין דבר, עם משפחות כמו הלברשטט, גוטמן ושריג נותרה תקווה שבדורות הבאים, בהיכל התרבות של עמונה, אולי הסרטון יוקרן שוב, וירגש שנית. אגב, כמו הצילום המפעים זוכה פרס פוליצר של עודד בלילטי. צילום נערה אחת בודדה מנסה לעצור כוחות שבאו להרוס את עמונה.