לארנס הייתה אצילות שהכריחה אחרים להיטיב את התנהגותם ואף את ביקורתם

בסוף שנות ה־90 נסעתי ללבנון במטרה עיתונאית לראות מקרוב כמה דברים. צה"ל נסוג אז מרוב לבנון ונותר באזורים בדרום שגם מהם רצו לסגת. דיברתי עם חיילים וקצינים. פתאום התקרבו כמה כלי רכב עם אנטנות, והחיילים אמרו: "מגיעים קודקודים". בשיירת הרכבים הזו היה שר הביטחון מישה ארנס. אחרי סיור ודיונים שהוא קיים, שאלתי אותו: "מדוע אתם נסוגים מכאן? מה הבעיה להשתלט על כמה כפרים והגבעות האלה?" הוא הביט בי במבט שתמיד היה בו שמץ של טוב לב, ואמר בטון הרך שלו: "אין לנו ברירה". 
 

אני לא שוכח את המילים האלה משר ביטחון של ממשלת ישראל, כי אני שונא לשמוע "אין לנו ברירה". לא יכול להיות שאין לנו ברירה. עם זאת, כאשר מישה ארנס אומר זאת, אני לפחות לא חושד שזה בא ממורך לב, חוסר חזון או אשליות. כנראה שלפעמים שר ביטחון, בניגוד לעיתונאי שמציץ לרגע כדי לגבש לעצמו דעה שבעצם כבר גובשה, באמת חייב לשקול שיקולים שמסקנתם נסיגה. הנסיגה מאותו שטח התבצעה. ארנס, שנחשב לנץ ואפילו לקיצוני, ידע לסגת כשהיה צריך לדעתו. 
 

כמו כל דבר אחר שהוא עשה, כמו כל תפקידיו, כל הראיונות איתו, ההתנהלות שלו, אפילו במרכז הליכוד התוסס בוולגריות צבעונית, הכל נוהל בשקט כאשר מישה ארנס בסביבה. הייתה בו איזו אצילות אנגלו־סקסית, שמכריחה אחרים סביבו להיטיב את התנהגותם, ואפילו את ביקורתם. הוא אומנם נולד ילד יהודי בגלות מזרח אירופה, אבל חינוכו בארה"ב יצר בהחלט אישיות שחסרה בסביבה שלנו.

 

שנותיו האחרונות הוקדשו למחקר היסטורי על מרד גטו ורשה. הוא פרסם ספר ששמו "דגלים מעל הגטו" ועסק בהרצאות על הנושא. משהו להט בו להוכיח שגם הארגון הבית"רי אצ"י היה בלוחמים, ולא עוד – אלא עיקר הלחימה בגטו ורשה צריך להיזקף לזכות הבית"רים. מישה ארנס נפטר בגיל 93. לפני פחות משנה, במרץ 2018, הוא עמד על רגליו במוזיאון ז'בוטינסקי בתל אביב, ובמשך עשרים דקות הרצה ברהיטות, ללא נייר, על הנושא, יורה עשרות שמות ותאריכים. כאילו במאמץ לתקן עוול נורא של השכחה מכוונת.