געצל היה בנו הצעיר של האדמו”ר מגורנישט, עם אילן יוחסין ששורשיו באברהם אבינו ועוד קודם לכן - באדם הראשון. הוא היה בחור כחוש וגבוה, בריא וחזק ויפה תואר. כבר בילדותו ניכר בו שאינו פחדן כלל וכלל. ואם נתקל בשקצים שהתגרו ביהודים והשליכו עליהם אבנים, לא היסס להשיב להם מלחמה ולהפליא בהם את מכותיו. בעיירה היה ידוע כגעצל דער גיבער, געצל הגיבור. כמו כן, יצא שמעו למרחוק כטמבל מוחלט.
 
מהחדר - ברח. בקושי ידע צורת אות. בחומש היה בור ועם הארץ וגמרא לא למד כלל. נחלי דמעות שפכו הוריו היקרים, התפללו לקב”ה שיאיר את עיני בן הזקונים שלהם בתורתו - ולא נענו. ניסו סטירות, ניסו ממתקים - שום דבר. הנער גדל והיה משוטט בשווקים, מתגרה בשקצים, מפליא בהם את מכותיו וחוזר לעת ערב שרוט וחבול אבל מנצח, וכבר היה ברור ששום דבר טוב לא יצא ממנו.
 
אחיו ואחיותיו נישאו זה מכבר ורק געצל - רווק. כל כמה שניסו שדכני העיירה למצוא לו כלה, ואפילו ענייה ופוזלת, העלו חרס בידם. הכל ידעו שגעצל טמבל. היו מביאים אותו להכיר הורי כלה מיועדת, והכל היה הולך למישרין עד שהיו שואלים אותו משהו, ומרגע שפתח פיו ופלט שטויות שאין הדעת סובלת - היה ברור ששידוך כבר לא יצא מזה.
 

נמלך אביו האדמו”ר בדעתו ושלח להביא שדכן מפינסטערען־לוך, עיירה רחוקה בקצה תחום המושב, עיירה שאמרו עליה שהיהודים בה עוד חוששים לצאת מבתיהם בגלל חמלניצקי ימ”ש, אף שהוא התפגר 300 שנה קודם לכן. השמועה על מותו פשוט לא הגיעה לחור הנידח ההוא. והאדמו”ר מגורנישט קיווה שגם השמועות על תכונותיו התרומיות של בן זקוניו לא הגיעה לשם.
 
הגיע השדכן והסתגר עם האדמו”ר בחדרו שעה ארוכה. יצא משם ופניו חרושים בקמטי דאגה. ציווה לרתום את העגלה, ארזו מעט בגדים לחתן המיועד, צידה לדרך, ויצאו לנסיעה הארוכה. ובדרך הדריך השדכן את החתן המיועד מה עליו לעשות כשיבואו אל בית הכלה המיועדת: “אל תוציא מילה!”, ציווה עליו. “רק אני מדבר. אם ישאלו אותך אם אתה רעב או צמא, רק תניע בראשך לשלילה, שלא יידעו שאינך יודע אפילו לברך כהלכה. אם יתחילו להתפלפל בדברי תורה, תניע את ראשך מצד לצד בספקנות. לכל היותר מותר לך לומר “ברוך השם”. אף מילה אחרת. הבנת?” והטמבל הבין.

"כנראה עילוי עצום"

כשהגיעו לאחר תלאות רבות לעיירה הנידחת ופרקו את חפציהם בפונדק, הלך השדכן לסדר ענייניו ולהפיץ בעיירה את השמועה על בואו של בן האדמו”ר להשתדך והוציא שמעו לתהילה. על כל מעלותיו הרחיב את הדיבור ולא הזכיר במילה את חסרונותיו. בתוך שעה קצרה התדפקו על פתחי הפונדק המון אבות ואמהות לבתולות הממתינות לשידוך.

למחרת הלך עם החתן המיועד לבית הורי הכלה שבחר לו. ישבו שם עת ארוכה, השדכן הסביר שהחתן אינו אוכל ואינו שותה כי גזר על עצמו תענית, שהוא סגפן. כשהעלו סוגיה קשה בגמרא אמר השדכן שבמקרה שמע מהחתן עוד בדרך תירוץ נפלא לסוגיה זו בדיוק. והחתן - שותק. שאלו אותו משהו - הניע בראשו מצד לצד כמפקפק ולא ענה דבר. הבינו המארחים שכנראה השאלה טיפשית.
 
אבל שתיקתו המתמשכת של החתן עוררה תהיות. אבי הכלה לחש לקרוביו שהוא כנראה עילוי עצום ושיחתם אינה מגעת בשולי העומק של תורתו. ואחי האב אמר שהחתן נראה עצוב מאוד, והוא ודאי מתייסר בצרות עם ישראל. רק אחי האם נעץ עיניו בחתן המיועד ולא אמר דבר. 
 
לפתע נכנס מישהו, ספק כפיו והודיע לנאספים: “שמועה רעה שמעתי. האדמו”ר מבויבריק נפטר בדמי ימיו”. הניע אבי הכלה ראשו בצער ופנה לחתן המיועד: “ודאי הכרת את האדמו”ר מבויבריק בבית אביך. מה אתה אומר?”
“ברוך השם”. ענה געצל. ובחדר נפלה דממה מעיקה.

קם השדכן, ולקח את געצל בידו. “בוא בחור, אין לנו עוד מה לחפש כאן. כנראה שגם כאן כבר הבינו עם מי יש להם עסק”.