משה ארנס משאיר אחריו מורשת של אחדות, סובלנות ושוויון

התמונה האחרונה שתיחקק לעד בזיכרון האישי שלי היא מלפני שבועיים בלבד. לאחר שעה לא קלה של שיחה עם מישה ארנס בביתו, נכנסת הרעיה הנאמנה מיוריאל, מניחה ידה על כתפו ומישה מחזיק בה ברוך. “היא שומרת עלי", הוא אומר לי, מרוכך ומאוהב, כמו נפגשו לראשונה רק אתמול.

זכיתי שמי שהיה שר הביטחון והחוץ של מדינת ישראל, בית"רי כל חייו, האחרון שעוד זכה לפגוש פנים אל פנים את ראש בית"ר זאב ז’בוטינסקי, במחנה בית"ר באזור ניו יורק, זמן קצר לפני פטירתו הפתאומית, הסכים לארח אותי בביתו הצנוע בסביון. הידידות האינטימית בינינו הוכיחה את עצמה.
 

באתי על מנת להגיש לו שני ספרים חדשים שהוציא לאור בימים אלה מכון ז’בוטינסקי. חצי שנה קודם נענה ארנס לבקשתי להיות יו"ר כבוד של המכון, מוסד המורשת של תנועת ז’בוטינסקי שכה יקר היה ללבו. “ומה עם אגרות ז’בוטינסקי?", התעניין, בידיעה שהכרך האחרון, 15 במספר, נמצא בעריכה מתקדמת.

זה כמה שנים קיננה המחלה האיומה בגופו. בשקט סבל, אבל תמיד הרגיע את המתעניין. "איך אתה?" שאלתי.

“פחות או יותר, לא הכי טוב, לא משתפר", השיב. חלוש, חיוור, צלול וחד מחשבה כתמיד, ישב על כיסאו בחדרו וזכה לשמוע ממני, חבר הנהלת יד ושם, את הבשורה שכה חיכה לה. יד ושם, גיליתי לו, החליט סוף־סוף לתקן את התצוגה במוזיאון שלו ולהציג באופן ראוי ומאוזן את לחימת אנשי אצ"י ומפקדם פאבל פרנקל במרד גטו ורשה.
 

יש שכר לפועלך, אמרתי לו, זה בזכות ספרך “דגלים מעל הגטו", והמאמרים הרבים בנושא שפרסמת בשנים האחרונות. הוא השיב ברוב צניעותו: “לא, התיקון הוא בזכות חוי דרייפוס. הספר שלה מאוזן ומציג כראוי את לחימת אצ"י".
 

את שנותיו האחרונות הקדיש מישה לתיקון העוול שנעשה בהיסטוריוגרפיה של מרד גטו ורשה, במחקר פורץ הדרך שכתב. המהנדס האווירונאוטי לקח לעצמו את תפקיד החוקר, תוך שהוא זוכה למנות של לגלוג ובוז מצד היסטוריונים “מקצועיים".
 

לא פעם הביע את תמיהתו על שגם בימים הקשים של המרד בוורשה לא פסקה הפלגנות הפוליטית בין הלוחמים. בוורשה, כמו בארץ, ההגנה מול האצ"ל, אי"ל מול אצ"י. האיבה הפנימית כאבה לו, האחדות הייתה חשובה לו מאוד.
 

הוא הקדיש לי באותה פגישה אחרונה את האוטוביוגרפיה שלו, שיצאה לא מכבר לאור, באנגלית ובעברית, “למען ביטחון ישראל". הספר נפתח בסיפור טבח יהודי לטביה באתר ההשמדה רומבולה. אלמלא אביו שצפה מראש את הנולד והעביר ב־1939 את המשפחה לארצות הברית, חייו של הנער, שנולד בקובנה שבליטא ונעוריו עברו עליו בריגה, יכלו להגיע לקצם כבר ב־1941. גורלו עלול היה להיות כגורלם הטרגי של עשרות אלפי יהודי לטביה, ובהם רבים מחבריו.

בארצות הברית החלה הקריירה המדעית שלו, ולאחריה פתח בדרכו הבית"רית־פוליטית. הוא הוקסם מאישיותו של ז’בוטינסקי, שעשה את חודשי חייו האחרונים באמריקה, שם פעל למען הקמת צבא עברי שיילחם לצד בעלות הברית נגד הנאצים. מישה, כאמור, היה אחרון שזכה לפגוש את המנהיג הציוני. כרבים, הוא נשבה בקסמו והושפע מתורתו עד יומו האחרון. 
 

ואכן, בדרכו של ז’בוטינסקי הלך מישה לכל אורך חייו: במאבקים למען ארץ ישראל ולמען ההתיישבות, בביסוס הכלכלה, במתן שוויון לערבים ולדרוזים, בפיתוח המדע ובחיזוק הדמוקרטיה.
 

ארנס, המדינאי הלאומי־ליברלי, מזוהה מאוד עם תקופת ממשלות שמיר. הוא היה יד ימינו של ראש הממשלה בכמה מובנים: כשכיהן תחתיו כשר ביטחון ושר חוץ ובמאבקים הפנימיים בליכוד שניהלו יחד. הוא היה נאמן לשמיר, על אף אכזבות אישיות שנחל ממנו - חיסול בבת עינו, פרויקט הלביא (דגם שלו ניצב על ארון הספרים בחדרו), דחיית עמדתו באשר לתגובה הנדרשת לתקיפות הסקאדים על ישראל במלחמת המפרץ ודחיקתו לטובת דוד לוי. בספרו הוא מבקר את שותפו שמיר, ובשיחה האחרונה עמי אמר עליו: “היה איש זהיר עם עבר מזהיר בלח"י".

לא נולד להיות פוליטיקאי
 

הערכה רבה הייתה לארנס כלפי ראש הממשלה נתניהו, שכמה ימים קודם לכן ביקר אותו בביתו.  “הוא היה מגיע למה שהגיע גם בלעדי", אמר. הוא ידע לזהות את כישוריו בהסברה, בהשכלה, בהנהגה, אבל בשיחות פנימיות לא חסך ביקורת מכמה ממהלכיו ומנוהגיו. חרו לו מאוד הסגנון והתופעות שצצו בשנים האחרונות בתוככי תנועתו. 
 

מישה השתעשע ברעיון שיגיע יום אחד לתפקיד ראש הממשלה, אבל הוא לא היה אובססיבי למשרה ומספיק תקיף במאבקים הפנימיים. הוא לא נולד – כך העיד על עצמו - להיות פוליטיקאי. ישר מדי בשביל החיים הפוליטיים התובעניים, אידיאליסט, דבק בדרך בלי לסטות ממנה. 
 

בבת עינו של ארנס בתקופה האחרונה הייתה האוניברסיטה באריאל, שכיהן כיו"ר חבר הנאמנים שלה. לא היה מאושר ממנו כשהמכללה הוכרזה כאוניברסיטה, כשהוקם בה לאחרונה בית הספר לרפואה. “אינני מבין למה נפתלי בנט חותר", אמר לי בשיחתנו האחרונה, “אבל אני מעריך אותו על שסייע בהקמת בית הספר לרפואה באריאל". הוא ידע שהאוניברסיטה ובית הספר לרפואה ישרתו גם סטודנטים ערבים.
 

אחד ממאמריו האחרונים של ארנס ב"הארץ" הוקדש להחלטת מועצת העיר בעפולה לא לאפשר לערבים לגור או להקים עסקים בבירת העמק. בחריפות אך בהגינות ביקר את ההחלטה הזו: “אסור שיהיה הבדל בין יהודים לערבים, לא בעפולה ולא בתל השומר. ישראל צריכה להתגאות בשוויון ההזדמנויות שהיא מעניקה בכל התחומים לכל האזרחים, יהודים ולא יהודים".
 

סיפרתי לו כי המאמר זכה להדים רבים וכי “יש החושבים שנהפכת לשמאלן". הוא השיב, בצדק: “זוהי בדיוק מורשת ז’בוטינסקי". אם יש אדם הראוי לשאת את תואר ההדר הבית"רי, זהו ארנס. 
 

לפני שנפרדנו, עוד הספיק מישה לגלות כי הוא מכין מאמר הספד על שמחה רותם (קז’יק), אחרון לוחמי גטו ורשה שהלך לעולמו יום קודם לכן. “הוא ביטל את אצ"י, אבל היה גיבור ללא ספק", אמר. המאמר פורסם כעבור שלושה ימים. מאמרו האחרון של אחד מאחרוני המדינאים ישרי הדרך בקרבנו.

מישה זכה לאריכות ימים. נחסכו ממנו מראות מערכת הבחירות המתחממת והולכת, שעלולה עוד לעלות על פסים שליליים.