לפני כחודש וחצי, כשחזרנו מטקס גילוי המצבה של אמי שהתקיים בחברון, חוויתי שוב התקפה של אבנים. בין חלחול לגוש עציון, בעוד האוטו מלא בבני המשפחה שלי, הזדעזעה המכונית כולה. אחרי התאוששות מהירה קלטנו שאבן גדולה נזרקה בכוח רב מצד הדרך ונעצרה בדלת שלי, דלת הנהג. למזלנו היא לא פגעה 25 סנטימטרים גבוה יותר, שם הייתה פוגשת את הראש שלי. אפשר רק לדמיין מה היה קורה בנסיבות כאלו, ראו הסוף הטראגי של עאישה א־ראבי, שמתה מאבן שהושלכה לעבר המכונית שלה ליד רחלים.
פגיעה בי הייתה עלולה לדרדר את המכונית למדרון על כל שבעת נוסעיה, בדיוק כפי שאירע כמה קילומטרים דרומה משם לפני כשבע שנים, כאשר אבן שפגעה בשמשה הקדמית של אשר פלמר תושב קריית ארבע, גרמה לרציחתו יחד עם בנו התינוק יהונתן.
על הכביש, במקום שבו נפגעה המכונית שלי, אפשר היה להבחין במרבץ אבנים שברור היה כי הושלכו זה עתה על עוד מכוניות של יהודים. אני מיהרתי, כמובן, לתת גז ולהתרחק מהמקום, אבל כשדיווחנו על האירוע למשטרה ולצה"ל, התברר שהיו עוד מקרים דומים באותן השעות. זה היה סתם עוד יום של שגרת יידוי אבנים נגד יהודים. כזה שהמערכת אדישה אליו והתקשורת לא טורחת לדווח עליו.
בהמשך עליתי לרגל למשטרה להגיש תלונה, לא עלה על דעתי שמישהו יחקור ברצינות ויתפוס את הפושעים, רק רציתי לוודא שהמדינה תשלם את עלות תיקון המכונית. השוטרים היו נחמדים וסימפטיים, אבל חקירה רצינית או סיכוי לתפיסת המחבלים והעמדתם לדין? הצחקתם את כולנו.
במקרה שלי, כמו בכל המקרים שבהם ערבים מיידים אבנים במכוניות של יהודים, איש לא העלה על דעתו להקים צוות מיוחד בשב"כ או במשטרת המחוז. צוות שיחקור לעומק, במסירות, בעקשנות, וינסה למצות את הדין עם האשמים. כי אצלנו יידויי אבנים של ערבים נתפסים כמעט כמכת טבע, כוח קמאי שאין מה לעשות נגדו. שהרי הים הוא אותו הים, והערבים זורקים אבנים.
לכן מערכת השיטור, האכיפה וההעמדה לדין הישראלית ממש לא משתוללת כדי לתפוס את מי שמנסים להרוג יהודים בכל יום. שלא לדבר על השוטרים והחיילים הישראלים שמתעלמים מהשלכת אבנים וסלעים, בייחוד כשאלו מופנים לעברם. במקום שכל השלכת אבן תיתפס כניסיון לרצח ותיענה אם צריך בירי מונע, משתק ואפילו הורג, צה"ל והמשטרה מקבלים הוראות שמשמעותן לחמוק מ"עימות". המסר שמערכת הביטחון מקרינה הוא: תתעלמו, אחרת תסתבכו. נא עיינו במקרה של מח"ט בנימין לשעבר, אל"ם ישראל שומר, שהרג ערבי שניפץ את השמשה הקדמית שלו ולכן זכה בפרס - הקידום שלו עוכב. זה המסר, זו הגישה.
אם לא די בכך, גם כאשר נתפסים חשודים בהשלכת אבנים וגם כאשר יש נפגעים יהודים, גם נרצחים, בדרך כלל לא מעמידים את המיידים הערבים לדין על ניסיון לרצח. המקרה של רוצחי אשר ויהונתן פלמר, שבו נתפס הרוצח והוגש נגדו כתב אישום על רצח, היה יוצא דופן ונדיר במיוחד.
ומה לגבי היחס לערבים שחשודים בהשלכת אבנים מסיבות לאומניות, גם כשנגרם נזק ויש נפגעים? איש מהם לא זוכה ליחס שלו זכו העצורים מישיבת רחלים. המשטרה והשב"כ לא מעלים על דעתם למנוע מהם פגישה עם עורך דין, שלא לומר להפעיל עליהם מסכת אימתנית של חקירות לוחצות, כדי שיישברו ויודו. המערכת מתייחסת אליהם כאל עבריינים שגרתיים, לא טרוריסטים מסוכנים, בניגוד לעצורי רחלים. כן, ישנן הנחיות של הפרקליטות לגבי חשודים ונאשמים ביידוי אבנים, אבל אין בהן חומרה קיצונית, בניגוד לדרמה שמתחוללת סביב החשודים ברצח עאישה א־ראבי.
שלא יהיה ספק, אם יוכח שהנערים הללו אחראים לרצח א־ראבי המנוחה, צריך לשפוט ולדון אותם כמו כל נאשם ברצח. אבל החומרה המיוחדת שמייחסים לחקירת יידויי האבנים המועטים נגד ערבים, אל מול כמעט שוויון הנפש לנוכח מגיפת יידויי אבנים נגד יהודים, היא בלתי נתפסת. צריך היה להפגין חוסר סובלנות מוחלטת למעשי אלימות לאומנית של ערבים נגד יהודים, לרבות יידויי אבנים, מכיוון שאלו נועדו לגרש אותנו מכאן. אומנם לא צריך להקל בעבירות שמבצעים יהודים, אבל הן שכיחות פחות ונעשות, בדרך כלל, כתגובה לטרור ערבי.
איך ייתכן שהמדינה והחברה הציונית מחילות סטנדרט כפול שמפלה לטובה דווקא את האויבים שלה, קשה לתפוס. באמת הגיע הזמן שאומת הסטארט־אפ תרשום על זה פטנט, פטנט של השמדה עצמית.
חקיקה מסוכנת
כאשר מביטים על הניסיון לחוקק פקטור היסטרי לנבחנים שנכשלו במבחני לשכת עורכי הדין, עולה הפיתוי לאמץ את האימפריאליזם השיפוטי של אהרן ברק, שנטרל למעשה את הכנסת. חברי הכנסת יוזמי החוק מגשימים את האזהרות הכי חמורות של אויבי הדמוקרטיה, אלו שטענו שאסור לתת זכות בחירה להמונים, בוודאי לא לאפשר להם להיבחר. האיוולת, חוסר האחריות והפופוליזם של מקדמי החוק כל כך חמורים, שבאמת מתעורר געגוע לפילוסוף הדיקטטורי אפלטון, שייקח ממחוקקים לא אחראים את הכוח להשחית.
אני לא שיניתי את השקפתי שלפיה הכנסת צריכה לחוקק ובית המשפט לשפוט, ולכן ככלל אסור לאפשר לבג"ץ לקבוע נורמות ולפסול חוקים שלא מוצאים חן בעיניו. אבל יוזמת חוק הפקטור למתמחים דורשת סיכול ממוקד ומהיר.
לא משום שכעורך דין פעיל אני חושש מתחרות, להפך. יותר ויותר מגיעים אלי לקוחות נפגעי עורכי דין רשלנים, בלתי מוסריים או חסרי כישורים לעסוק במקצוע. אני רק מרוויח ממהפכת המכללות שהזרימה לשוק כל כך הרבה אנשים שאסור היה לתת להם רישיון. אבל החברה הישראלית נפגעת. אנשים רבים זוכים לשירות משפטי מחפיר, שלוקה בחוסר הבנה, שרלטנות או הונאה. לעתים כל השלושה גם יחד. בתי המשפט מתפוצצים מתביעות של לקוחות ששודלו להגיש הליכים על ידי עורכי דין שנואשים לקושש עבודה בתרי זוזי. רוב התביעות הללו לא צריכות היו להיות מוגשות, ובמקרים רבים הן לא מטופלות כמו שצריך. הלקוחות נפגעים, הנתבעים מוטרדים, המערכת חורקת שן מרוב עומס.
הוספת קרוב ל־2,500 עורכי דין שלא הצליחו לעבור את הבחינות, כלומר רבים מהם מצויים מתחת לתחתית החבית המקצועית, תחמיר ותקצין את התופעה. ובכלל, ההתערבות של המחוקק בפעולה של גופים מקצועיים היא חמורה מאוד. במיוחד כשברור שהמניעים להתערבות הם שחורים משחור. פריימריז כבר אמרנו?
אוצר ושמו סטרוק
בעוד מפלגת הבית היהודי מלקקת את פצעי העזיבה של נפתלי בנט ואיילת שקד, נערכות בחירות פנימיות בתוך המרכיבים השונים שלה לקראת הרכבת הרשימה לבחירות. בתוך שלל הדמויות שמתמודדות בולטת אורית סטרוק, מי שכבר הייתה חברת כנסת ומשום מה לא נשארה שם.
גם בציבור הימני המובהק, גם המתנחלי, מעטים יודעים מה כובד המשקל של הגברת הזו בתהליכים שמתחוללים מאחורי הקלעים. עד כמה היא עומדת מאחורי יוזמות חקיקה, פעולות שלטוניות ומחאה ציבורית לאין קץ. הגיע הזמן שהציבור שמתוכו היא פועלת יבין את משמעות האוצר שיש לו בידיים וישים אותה במקום שבו היא יכולה להשפיע יותר מכל: בכנסת.