ידיעה קטנה סיפרה בשבוע שעבר על מחקר שמדד את שיח השנאה ברשת כלפי הרמטכ"ל. לי אישית עדיין קשה להצמיד את המילים "שנאה" ו"רמטכ"ל", אבל מתברר שיש שיח משגשג שכזה, שבו זוכה הרמטכ"ל לעלבונות במקרה הטוב, ולמילים שפעם היו שמורות לאויבים במקרה הרע.
ביליתי איתו השבוע, בימיו האחרונים בתפקיד. הוא עצמו לא ממש מתרגש מאופי הביטויים כלפיו, אבל מבין שנפל דבר: גם את המוסד הקונצנזואלי האחרון בחברה שלנו, המקום שבו אנחנו מפקידים את הנכסים היקרים ביותר שלנו, אנחנו מפקירים לפוזיציה הפוליטית.
גדי איזנקוט, נאמן לתפיסת הביטחון של דוד בן־גוריון, האמין שנגזר עלינו לחיות בין סבבי לחימה, ושתפקיד הצבא הוא להגדיל את הפער שבין הסבבים. בארבע שנותיו בתפקיד הוא הצליח לבלום התפרצות טרור ביהודה ושומרון, חסך לנו מלחמה מיותרת בעזה, ולקינוח לקח מחיזבאללה את אחד הנכסים המשמעותיים ביותר שלו: המנהרות שהיו אמורות לשמש לכיבוש מהיר ומפתיע של יישובים בגליל.
הוא קיבל לידיו צבא שהוזנח במשך כמה שנים, חבול ממלחמה לא מוצלחת בעזה, והחזיר את הצבא למסלול של אימונים והצטיידות. איזנקוט סבר שישראל אינה צריכה להתקוטט עם האויבים החלשים - חמאס וחיזבאללה - אלא להתייצב מול האויב החזק שמאחוריהם: איראן. בפיקודו יצאה ישראל בפעם הראשונה למערכה גלויה אל מול ההתבססות האיראנית בסוריה, מערכה שעודה בעיצומה. בפיקודו של איזנקוט יצא צה"ל למספר חסר תקדים של פעולות מעבר לגבול: נגד דאע"ש בצפון ובדרום, נגד חמאס, נגד התעצמות חיזבאללה ונגד איראן.
בשנה האחרונה ספג הרמטכ"ל לא מעט ביקורת, חלקה מוצדקת, על מוכנות צבא היבשה. הוא משאיר ליורשו צבא מאומן ומצויד יותר, אבל עם משבר חמור בקרב הקצונה הזוטרה ועם מוטיבציה פוחתת לשרת בו. לאביב כוכבי יהיה עוד הרבה מה לתקן.
הכרתי את איזנקוט לפני יותר מ־30 שנה, בהיותו מפקד גדוד של גולני בלבנון. אז, כמו היום, הוא התבלט כקצין אמיץ שאינו מתכופף לפני שררה ושאינו חושש לעמוד על דעתו. התכונות האלה עמדו לו לא רק כששימש מזכיר צבאי לראשי הממשלה אהוד ברק ואריאל שרון, אלא ביתר שאת בשנתיים האחרונות, תחת שר הביטחון אביגדור ליברמן. איזנקוט עמד בפרץ לנוכח יוזמות פופוליסטיות שהתכתבו עם הפייסבוק יותר מאשר עם המציאות.
הוא היה מפקד קפדן כלפי עצמו וכלפי פקודיו. לא ויתר גם לילדיו ששירתו תחתיו: כשבתו פיקדה על רכב שעשה עבירת תנועה, לא רק שלא זכתה להנחה אלא היא קיבלה עונש כפול. הוא ייזכר כאחד הרמטכ"לים המוצלחים בדורות האחרונים, כזה שעמד במשימה, מנע מלחמה והחזיר בשלום את רוב הבנים שלנו הביתה. על כך מגיעה לו מכולנו: תודה.
דור הטרור
ההתייצבות האוטומטית של הנהגת המתנחלים לצדם של הנערים הזכים שנעצרו השבוע ונגד השב"כ, מוכיחה שוב שאין עוד אידיאולוגיה - רק פוזיציה. עליה מצטרפת גם הדרך שבה נאלמו דום כל שרי הממשלה ופתאום איבדו את הרגישות המפורסמת שלהם לביזוי הדגל או לקדושת השבת. אף אם יתברר שלא כל הנערים האלה קשורים לרצח עאישה א־ראבי, הנתונים מראים שבשטחים צמח דור חדש של טרור יהודי, והוא זוכה לגיבוי, במעשה או בשתיקה, מההנהגה המקומית והלאומית, וליחס סלחני מבתי המשפט.
אחרי שנתיים וחצי של ירידה בפעולות האלימות של יהודים בשטחים, השנה האחרונה עומדת בסימן זינוק מדאיג: 50 אירועי "תג מחיר" ופיגועים (בהשוואה לעשרה ב־2017), 42 תקיפות של כוחות הביטחון (בהשוואה ל־14 בשנה שעברה), ובסך הכל כ־300 אירועים אלימים. רובם המכריע התרחשו סביב ההתנחלות יצהר. בגבעות שסביבה התיישבו נציגי הדור החדש של נוער הגבעות, והוא אפילו אנרכיסטי יותר מקודמו.
אם ל"חבורת המרד" של מאיר אטינגר עוד הייתה אידיאולוגיה סדורה, הרי שהדור החדש חסר מרות לחלוטין, בז להוריו, למדינה ולכל ממסד. כוח משטרה שהגיע השבוע בלילה לאחד המאחזים הפראיים בשומרון נדהם למצוא שם ילדה בת 11, שהייתה לבדה בין נערים מבוגרים ממנה. השוטרים מיהרו להתקשר להוריה, והתשובה שלהם הדהימה אותם עוד יותר: הם לא רצו לבוא ולאסוף אותה. אלה כבר לא עשבים שוטים - אלה גידולי פרא, ויש מי שמתיר להם לגדול בחצר ההתיישבות הנורמטיבית.
את הרוח הזאת מזהים הפוליטיקאים שההתרפסות לפני המתנחלים כבר הפכה להם להרגל: הם עמדו בתור להסביר שהאיום האמיתי על ישראל הוא השב"כ ולא הטרור היהודי. שרת המשפטים הגדילה עשות ופתחה לשכה לקבלת קהל של הורי העצורים. ראשי המכינות הקדם־צבאיות היו הצדיקים היחידים בסדום החדשה ויצאו להגנת השב"כ, כפי שהיה מצופה מכל נבחר ציבור לעשות. באיחור מטריד הצטרף אליהם גם ראש הממשלה.
זה היה שבוע לא קל לאנשי החטיבה היהודית בשב"כ, רבים מהם תושבי יהודה ושומרון ויוצאי הציונות הדתית. למרות זאת, הם לא איבדו את המצפן: מבחינתם, הפרת הדיבר השישי היא עדיין עבירה חמורה ולא משובת נעורים. אבל נדמה שרוח האנרכיזם של נערי הגבעות משתלטת על השיח הציבורי: השב"כ, צה"ל, המשטרה, בית המשפט העליון - כל המוסדות שלנו הפכו ליעד לבוז ולגלוג (מזלו של המוסד שהוא עוסק רק בענייני חוץ). לכתו השבוע של משה ארנס ז"ל, אחד מנציגיו האחרונים של הימין הממלכתי, רק מחזקת את תחושת אובדן הדרך.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות עשר [email protected]