קראתי את רשימת מעשי הרצח שביצעו בני משפחתו. אביו, ואחיו סאלח, דודו ובני הדודים שלו עבדאללה, ונא'אל ואבו עאסף ברגותי. רוצחים כולם. זכרתי גם את מרואן ברגותי, אחד ה"בכירים" בחמולת הרוצחים, שזכה לביקורים בכלא מיו"ר מרצ ודומיו, שראו ועדיין רואים בו מנהיג ופרטנר עתידי. ולא שכחתי גם את עומר ברגותי, מוסמך אוניברסיטת תל אביב וממחוללי תנועת ה־BDS העולמית. אינני מבין מדוע לא נמצאו עד היום הכלים המשפטיים להעיף אותם מכאן לכל הרוחות.
מושכל ראשון בדמוקרטיה הוא שמדינה אינה יכולה להפלות בין אזרחיה. דין אחד צריך להיות ליהודי ולערבי. אלא שאין דינה של דמוקרטיה שלווה שאין לה אויבים קיומיים, וכל תכליתה לדאוג לרווחת אזרחיה, ודמוקרטיה מוקפת אויבים שגם יש בין אזרחיה החותרים תחתיה מבית - מעטים באמצעות נשק ממש ורבים באמצעות הכלים הדמוקרטיים המאפשרים להם היום להשמיד אותה מבפנים. ולכן גם הדמוקרטיה הישראלית, בהיותה דמוקרטיה מתגוננת, הנלחמת על עצם קיומה, צריכה לפתח לה כלים שיאפשרו לה להילחם באויביה.
בישראל מתקיים מאבק איתנים בין תומכי הדמוקרטיה האולטרה ליברלית, ובין תומכי הדמוקרטיה המתגוננת. זו השנייה מבינה כי יש צורך בישראל ב"חוקי חירום" שיאפשרו מלחמה באויביה. בדמוקרטיה הליברלית אין הבדל בין יהודי וערבי. בין אויב למי שאינו אויב. בין הטרור הערבי הממוסד שהפיל אלפי חללים ובין "טרור יהודי", שהוא, לשמחתנו, תופעת שוליים נדירה מאוד. הם תובעים דין אחד לכל. ומרוב שהם דואגים ל"אחר" הם שוכחים את ה"אני". את ה"אנחנו".
ולכן הדמוקרטיה הליברלית מתנגדת למשל ל"נוהל שכן" או לגירוש משפחות מחבלים, גם משפחת טרור מובהקת כמו משפחת ברגותי. הרי אין ספק כי אם הממשלה תחליט לגרש מחר את כל בני ברגותי לרצועת עזה, למשל - ימנע זאת בג"ץ על פי דרישת ארגוני השמאל, גם אם גירוש כזה הוא בלי כל ספק בגדר "רפואה מונעת" מובהקת, על פי המשוואה הפשוטה: פחות ברגותים - פחות פיגועים. זה אולי מכליל, אולי אפילו גזעני, אולי ייגרם עוול לאי אלו ברגותים שוחרי שלום שלא עשו רע. אבל בין עוול גדול - מותם של נרצחים יהודים נוספים, ועוול "קטן", הגלייתם של בני החמולה, צריך לבחור בעוול הקטן.
וכאשר המדינה אינה נוקטת צעדים כאלו - עולה סף התסכול של נפגעי הטרור הערבי. ולכן היינו עדים בעבר, וגם בהווה, לתופעות של "טרור יהודי". עמי פופר רצח שבעה ערבים באינתיפאדה הראשונה, ד"ר ברוך גולדשטיין טבח במערת המכפלה, בני משפחת דוואבשה בדומא נשרפו חיים, ומוחמד אבו ח'דיר נרצח בירושלים. המדינה אינה יכולה להתייחס למי שביצע מעשי רצח אלו באופן שונה מזה שבו היא מתייחסת למי שרצח יהודים. מעשי רצח אלו, גם אם באו כתגובה למעשי רצח שביצעו מחבלים ערבים, הביאו בתורם לגל של מעשי רצח נוספים. אלו לא היו פעולות מדיניות־פוליטיות אלא מעשי נקמה שלא היו מכוונים אל רוצחים אלא לערבים בכלל. רצח סתמי, עיוור, מזוויע, שבוצע לכאורה משום ש"המדינה עומדת בחיבוק ידיים".
אבל בניגוד לתקופה שלפני קום המדינה, שבה פעלו המחתרות ואם הן לא היו נוקמות בערבים לא היה מי שיילחם וינקום - היום יש מדינה וצבא ושב"כ, ואלו מגיעים לרוצחים. במקרה הטוב - מחסלים אותם. במקרה הרע הם רק יושבים כמה שנים בכלא בתנאי קייטנה.
מבחן התוצאה
לאחרונה נעצרו חמישה קטינים יהודים החשודים ברצח עאישה א־ראבי, אם לתשעה שנהרגה מפגיעת אבן. הסערה הציבורית התעוררה בגלל "האמצעים המיוחדים" שנקט השב"כ בחקירת הקטינים, מניעת מפגש עם עורכי דין ואמצעי לחץ גופני נוספים. הדיווחים הללו נוספו להקלטות מחרידות מחקירת קטין אחר, צ', שנחשד בהצתת כנסיית דורמיציון, ובהודאות שהוצאו באמצעים פסולים מהחשודים ברצח בכפר דומא.
בכירי השב"כ בדימוס נחלצו להגן על הארגון ולהסביר כי "טרור הוא טרור הוא טרור", ולכן מוכרחים "לטפל" בחשודים יהודים ממש כמו שמטפלים במחבלים ערבים. הם טענו שהארגון פועל רק על פי החוק - אבל בית המשפט חשב אחרת, פסל את ההודאות הללו, ובכך קבע שהשב"כ הפר את החוק.
תחילה יש להעיר משהו על הגדרת הקטינים הללו כ"חשודים ברצח". אמת נכון - אבן יכולה להיות נשק קטלני. יהודים רבים נהרגו מפגיעות כאלו. ובכל זאת, מאות אירועים של רגימת אבנים מתרחשים מדי חודש בכבישי יהודה ושומרון. כאשר מישהו נרגם באבנים ומדווח למוקד הוא נשאל אם יש נפגעים או נזק. אם אין - מברכים אותו ב"נסיעה טובה". אם יש נזק - שיבוא להגיש תלונה לצורכי ביטוח. רק אם נפצע או נהרג חלילה יהודי - מתחילים לחפש אחר משליכי האבנים, כי אנחנו תמיד תוצאתיים. אם ירו 500 רקטות על דרום הארץ - אנחנו מעבירים 15 מיליון דולר לחמאס כעבור שבוע. אבל אם נהרג יהודי מפגיעת אחת הרקטות - נעביר את הכסף רק כעבור שבועיים. אנחנו לא שופטים את הערבים על פי כוונותיהם אלא על פי הצלחתם.
ואם נלכדים הערבים שזרקו אבנים והרגו יהודי - בית המשפט ירשיע אותם בהריגה ולא ברצח. הרי כך בדיוק פסק בית המשפט לערבים שהרגו את אלכסנדר לבלוביץ. בעסקת טיעון הם הורשעו בהריגה, ונידונו לכמה שנות מאסר. אז מדוע הקטינים היהודים חשודים ב"רצח"? ואם ההודאות הוצאו מהם בלחץ פיזי, בעינויים או באיומי רצח או אונס - איך נדע שלא הודו במה שלא ביצעו?
האם ייתכן שכלואים בישראל ערבים שהודו בפיגועים רק בגלל הלחץ שהופעל עליהם בחקירות? בהחלט ייתכן. השב"כ טוען שהוא "תמיד יודע" מתי נחקר מקבל על עצמו מעשים שלא הוא ביצע. אני מפקפק בכך. לעתים גם בשב"כ רוצים "לסגור תיק" ולסיים חקירה בכל מחיר. לעתים גם בשב"כ בודים ראיות. איננו שוכחים את פרשת קו 300, ואיננו שוכחים את עיזאת נאפסו, הקצין שהורשע על פי הודאתו בבגידה ובריגול חמור. שבע וחצי שנים ישב בכלא עד שהסתבר שהודה רק תחת עינויים קשים ואנשי השב"כ שיקרו במשפט. מי לידינו יתקע כי מתוך שכנוע פנימי עמוק שהם מצילים את המדינה מ"טרור יהודי" לא חוזרים היום חוקרי השב"כ ומשתמשים באותם כלים פסולים? והרי בית המשפט קבע בימים אלו כי ממש כך נהגו חוקרי השב"כ בפרשת הרצח בדומא וההצתה בדורמיציון, כי ברגע שבשב"כ מתייחסים ל"טרור יהודי" כמו ל"טרור ערבי" - ולנחקרים היהודים והערבים כאל "פצצות מתקתקות" - אולי מותר לסחוט מהם הודאה בכל מחיר?
תמיד קיוויתי שיש משהו בקוד הפנימי של השב"כ, הקוד הלא־כתוב, זה שתמיד יוכחש, שגורם להם להתייחס לחשודים ב"טרור יהודי" באופן אחר מזה שבו הם מתייחסים לחשודים ערבים. לצערי, שוב איני בטוח בכך.