הטור הזה כבר הדגים יותר מפעם אחת כמה יצירתיים יכולים להיות שופטי בית המשפט הגבוה לצדק כשהם עוסקים בתיקי קרקעות, וכמה גמישות הם מצליחים לחלץ מעצמם כדי להסביר פעם ועוד פעם למה את תושבי נתיב האבות, רק לדוגמה, חייבים לפנות, ולמה בדואים שהתיישבו על קרקע לא להם בנגב, יכולים להישאר. צריך לקרוא את פסקי הדין בתחום הזה, ויש סדרה כזו, כדי להבין כמה זה נלעג. כמה נמוך יכול לרדת בית המשפט. כמה בסיפור הזה אף אחד לא מכריע לפי מה שלימדו אותו בפקולטה למשפטים. כמה הכל הוא תפיסת עולם.
סיפור ההשתלטות הבדואית רחבת ההיקף על האדמות של אשר אורנשטיין ושל אריה ואברהם גולובנצ'יץ בנגב, הוא אחד הסיפורים הבולטים והמקוממים בז'אנר הזה. מדינת ישראל, על כל רשויותיה - מהמשטרה, דרך ועדות התכנון, ועד לבג"ץ - מסתכלת כיצד חבורה פורעת חוק של בדואים השתלטה על 2,000 דונמים שרשומים בטאבו על שמם של אנשים פרטיים, ותוך שימוש באלף ואחד תירוצים, מסרבת להתערב.
הסיפור הזה הוא אות וסמל לפרצופה של מערכת המשפט, זו שידעה לפנות את מגרון ואת עמונה ואת נתיב האבות. משום שבניגוד לכל אלה, על הבעלות של 2,000 הדונמים האלה בנגב, אין מחלוקת. אף בדואי שהתיישב על הקרקע לא טוען שהיא שייכת לו. מסמכי הטאבו הפשוטים מלמדים בדיוק למי השטח הזה שייך, ולמי לא. ואת התהום הפעורה בין חוסר הסבלנות של בג"ץ לכל מה שקשור להתיישבות בלתי חוקית יהודית, מול חוסר הרצון שלו לאכוף את החוק בכל מה שקשור בהתיישבות בלתי חוקית בדואית, יש אולי הרבה דרכים להסביר, אבל אף אחת מהן אינה קשורה לעולם המשפט.
הפלישה הגדולה
ההיסטוריה של ביר הדאג' מקפלת בתוכה את כל סיפור ההתבטלות הישראלית מול העבריינות הבדואית בנגב. בשנת 1994 פלשו כמה עשרות משפחות משבט אל-עזזמה לקרקע באזור קיבוץ אשלים והתיישבו בה. חודש אחר כך, אחרי שראש המועצה, שמוליק ריפמן, רץ אל ראש הממשלה וביקש שיעשה משהו, כינס יצחק רבין דיון רחב שזהות משתתפיו יכולה ללמד על החשיבות שיוחסה לו. היו בדיון הזה שרי החקלאות והמשטרה והבינוי והשיכון, ואפילו שר החוץ, ובסופו הסמיך רבין את השר בנימין בן אליעזר "להגיע להסכמה ולפינוי מרצון תוך מציאת פתרון הולם ומוסכם".
פואד סיכם עם הבדואים שהם זזים זמנית כמה קילומטר הצדה, ואפילו קיבל מהם התחייבות מפורשת - כך דיווח במכתב לראש הממשלה - "שבמידה ותיווצר מניעה משפטית שתזיק לזכויות המדינה... המשפחות מתחייבות לפנות את השטח באופן מיידי". בתוך שבועיים, סוכם עוד, תמצא להם המדינה מקום של קבע ותקים להם בו יישוב קבע חקלאי.
הבדואים, התברר מהר מאוד, לא המתינו יותר מדי. כמה שבועות אחר כך כבר דיווח בן אליעזר בבהילות לראש הממשלה שבמקום 500 דונם שעליהם סוכם עם הבדואים, הם הספיקו כבר להתפרס על 10,000. "לאור ההפרות הבוטות הנעשות בשטח, של כל התחייבות שניתנה על ידי נציגיהם", כתב שר הבינוי והשיכון לראש הממשלה, "ולאור איומיהם לבצע אינתיפאדה בנגב, אני מבקש לכנס את ועדת השרים על מנת לדון ולהחליט: 'הממשלה תקים יישוב חקלאי ל-100 משפחות משבט אל־עזזמה, שתירשמנה להתיישבות במקום'". במקביל, הציע בן אליעזר, ייקבע מועד לפינוי שאר השטח.
זוכרים את אורנשטיין והגולובנצ'יצים? ובכן, שני עשורים לפני פלישת אנשי אל-עזזמה, ב-1971, הם רכשו באזור הזה, יחד עם אחרים, שטח ענקי של 2,000 דונם ורשמו אותו כדת וכדין על שמם. כשהחלה הפלישה הבדואית הגדולה נתפסה גם הקרקע הפרטית שלהם. אם מישהו האמין שבשנת 2003, כשהמדינה הכריזה, כפי שהתחייבה, על הקמתו של היישוב ביר הדאג' בסמוך, יפנו הפולשים את האדמה ויעברו אל היישוב המסודר, טעות הייתה בידם. למעלה מ־15 שנה עברו מאז, ושנים ארוכות של מו"מ, שבמסגרתו ניסתה המדינה לשכנע את הבדואים להצטרף להסדר איתה, לקבל כמה דונמים לכל משפחה, ועוד שטחים למרעה ולחקלאות, ולהתפנות מהפלישות הבלתי חוקיות, הסתיימו בכל פעם בכישלון.
עשרות מיליונים השקיעה המדינה בתשתיות ובעבודות לפיתוח מאות מגרשים לבנייה, אבל הבדואים בשלהם. עוד ועוד בתים בלתי חוקיים נבנו בכל מקום אפשרי בגזרה, וגם הקרקע הפרטית הסמוכה של אורנשטיין וגולובנצ'יץ נוקדה במאות מבנים בלתי חוקיים.
שעת האמת
אחרי שהבינו שלא יוכלו כנראה לקבל את הקרקע שלהם בחזרה בכוחות עצמם, ואחרי שקראו כתבות על ביר הדאג', שבחסות תת-אכיפה משטרתית הפכה לאקס טריטוריה של סמים, אמצעי לחימה ופרוטקשן, פנו בעלי הקרקע לרשויות וביקשו עזרה. כשכלום לא עזר, הלכו לבית המשפט. הדרישות שלהם היו מנומסות מאוד. יש לנו סבלנות, אמרו לשופטים. ברור לנו שלא פשוט לפנות פלישה כזו גדולה מהשטח שלנו. מצדנו זה יכול לקחת גם חמש שנים. רק תקבעו מועד. תנו דד-ליין. שהמדינה תדע שבית המשפט סימן לה איקס בלוח השנה והיא צריכה להתחיל לעבוד.
למדינה הייתה תשובה טובה, מנגד. בדיוק עכשיו אנחנו מסדירים את היישוב ביר הדאג', בדיוק עכשיו אנחנו מנסים לשכנע את הבדואים שכדאי להם לחתום איתנו על הסדר ולעבור לגור במקום חוקי, וכשנסיים עם זה, היישוב הזה יהיה כל כך אטרקטיבי, שהבדואים מכל הפלישות שמסביב יפרקו לבד את המבנים הלא חוקיים שלהם וינהרו אליו. ומתי זה יקרה? "לא ניתן להצביע, לעת הזו, על מועד סופי", פסק בית המשפט המחוזי. אורנשטיין וגולובנצ'יץ, באמצעות עמותת רגבים ועורך הדין עמיר פישר, סירבו לקבל את הדין וערערו לעליון.
הראיתי כאן בעבר עד כמה מגוחך, לעתים, להשוות ציטוטים של שופטים בפסקי דין שונים. קחו לדוגמה את מרים נאור. מי שקבעה בתיק נתיב האבות ש"הפגיעה בשלטון החוק הולכת וגדלה עם חלוף הזמן שבו אי-החוקיות נותרת על כנה" והורתה להרוס, גילתה פתאום שבכל מה שקשור לתיק הבדואים בנגב יש לה סבלנות מרשימה. אני רק מבקש שתקבעו מועד לאכיפה, התחנן עו"ד פישר מטעם רגבים ובעלי הקרקע. "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים ולשים אותה, עם כל הכבוד, במרכז החיים", נזפה הנשיאה נאור, "אני מציעה לאדוני למחוק את הערעור".
איפה זה ואיפה האמירות הברורות כל כך של נאור בכל מה שקשור למגרון, על כך ש"האינטרס הציבורי באכיפת החוק צריך לבוא לידי ביטוי וכך גם שלטון החוק וכיבוד החוק... הכל כפופים לחוק והגיעה שעת האמת".
איפה זה ואיפה מה שכתבה בתיק נתיב האבות, על כך ש"הקו המנחה הוא חובתה של המדינה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה", כתבה שם. איפה ביר הדאג' ואיפה מה שכתבה אצל המתנחלים על כך ש"קיים קושי לעכב עד אין קץ את מימוש צווי ההריסה", ועל כך ש"לא ניתן עוד להשלים עם הפרת החוק המתמשכת", וש"יש לזכור כי הפגיעה בשלטון החוק הולכת וגדלה עם חלוף הזמן שבו אי החוקיות נותרת על כנה".
התיק הריק
כך או כך, ההסבר ששכנע את בג"ץ שלא לאכוף את החוק על העבריינים שהתיישבו בשטח של אורנשטיין וגולובנצ'יץ, היה הסבר מרכזי אחד. המדינה מנהלת מו"מ להסדרת היישוב ביר הדאג' הסמוך, וכל עוד מתנהל המו"מ הזה, אין להפריע לו. כשהוא יסתיים, והכל יבוא על מקומו, והבדואים יתהלכו בשלום ברחובות ביר הדאג' המסודרת, או אז יגיע זמן האכיפה. לרגבים ולבעלי הקרקע לא נותרה ברירה אלא להמתין לסיום מהלכי ההסדרה של המדינה עם הבדואים.
ההתפתחות הראשונה בעניין הזה הגיעה לפני כשנה וחצי. אחרי שהמדינה הציעה לבדואים מכל טוב ונתקלה מנגד בעוד ועוד תשובות שליליות, בישר מנכ"ל רשות הסדרת התיישבות הבדואים בנגב, יאיר מעיין, שהסיפור נגמר. זהו. הצענו הצעות שונות, כתב, "נכון למועד זה לא הצטרף אף תו שב להליך ההתיישבות", והנה השורה התחתונה: "לאור חוסר שיתוף הפעולה מצד התושבים וחוסר רצונם להגיע להסדר, הסתיימה פעילות ההסדרה של הרשות". זהו. אין יותר מו"מ. אין יותר הסדרה. אין יותר למה לחכות.
בעלי הקרקע היהודים, שראו בעיניים כלות איך אדמתם הולכת ומתמלאת בכל יום בעוד מבנה, קיוו שעכשיו תבוא האכיפה. כך לפחות אפשר היה להבין מבג"ץ. כל עוד יש הליכי הסדרה - מחכים. כשלא יהיו הליכי הסדרה - לא יהיה למה לחכות. אלא שגם עכשיו כלום לא קרה. המדינה מצדה המשיכה לעשות קולות של מי שאין לו חשק לאכוף את החוק.
לפני כמה שנים, בעקבות העתירה הקודמת שהגישו, ניסו בפרקליטות המדינה לטעון שברגבים טעו בכתובת. במקום לדרוש מאיתנו להרוס, הסבירו לבית המשפט, היה על בעלי הקרקע לפנות למשטרה בתלונה על הסגת גבול. בעלי הקרקע, אנשים ממושמעים, עשו כפי שנדרשו. התלונה הוגשה למשטרת דימונה, גם מספר קיבל התיק הזה, והמתלוננים התבקשו לשמור על קשר עם התחנה כדי "לעמוד על התקדמות החקירה ואיתור החשודים". בדיקה שערכו לאחרונה גילתה להם שהתיק נגנז בעילה של "אין עניין לציבור". כשביקשו לעיין בתיק מצאו שאין בו כלום. ריק.
קחו גם כביש
לפני כחצי שנה החליטו בעלי הקרקע שיש להם סיבה טובה ומוצדקת לחזור לבית המשפט. מעבר לטיעון המרכזי של המדינה שקרס, אחרי שהסתיים המו"מ מול הבדואים על ביר הדאג', נתונים שהציגו לימדו שמאז שהם פנו לרשויות החוק בבקשה שיאכפו אותו, נוספו רק על החלקה הפרטית שלהם עוד 244 מבנים חדשים ועוד 46 תוספות למבנים, כל זה בנוסף למספר דומה של מבנים לא חוקיים שנבנו על הקרקע קודם לכן.
ובעצם, למה שלא יבנו שם, כשהמדינה מעודדת אותם במעשיה? נסו רגע להבין איך נראים החיים שם. מכיוון שהכל לא חוקי, ומכיוון שאיש מהבדואים לא רשום כמי שמתגורר במקום, כל אחד מהבדואים הפולשים יכול לבנות בשטח מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. איש לא משלם ארנונה, איש לא משלם מסים, איש לא משלם היטלים. גן עדן של ממש. בתשובה שלה, הסבירה המדינה שהשטח הפרטי הענקי של העותרים פשוט לא נמצא בסדרי העדיפויות שלה. לא של רשות מקרקעי ישראל שמעדיפה לאכוף את החוק בתוך הקו החוקי של ביר הדאג', וגם לא של הסיירת הירוקה שאוכפת מחוצה לו אבל לא על השטח הספציפי של העותרים.
וזה מעניין. כי בכל מה שקשור להתיישבות היהודית ביו"ש, כאשר מוגשות עתירות על ידי פלסטינים שטוענים לבעלות על הקרקע, קיבל בג"ץ את הנחת העבודה של המדינה שלפיה יש להעניק עדיפות לטיפול בפלישה לקרקע פרטית על פני טיפול בפלישה לקרקע מדינה. משום מה, בכל מה שקשור לבדואים, התהפכה הנוסחה. אתם, אומרים לבעלי הקרקע היהודים, תצטרכו לחכות, משום שסדרי העדיפויות של המדינה קובעים שקודם כל מטפלים בעבריינות בנייה על אדמות מדינה, רק אחר כך בעבריינות על אדמות פרטיות.
כך או כך, הנתונים לא משקרים. מתוך 400 תיקים שפתחה המדינה נגד עברייני פלישה בארבע השנים האחרונות בגזרה, רק ארבעה נפתחו על בנייה לא חוקית בתוך השטח הפרטי של בעלי הקרקע היהודים. בתקופה הזו נוספו על הקרקע הזו עוד 107 מבנים חדשים ו־24 תוספות למבנים קיימים.
אבל רגע, זה עוד כלום. מסתבר שכדי שתהיה לבדואים הפולשים אפשרות להתנייד בקלות ובנוחות ממקום למקום, נסללו עבורם על חשבון המדינה כמעט שני ק"מ של כביש, בלתי חוקי מראשיתו ועד סופו, על הקרקע הפרטית של אורנשטיין וגולובנצ'יץ. מה תגידו?
עכשיו, תשמעו קטע. בזמנו, כשאנשי שכונת נתיב האבות הלכו לבג"ץ כדי לנסות למנוע את הריסת בתיהם, הם ניסו להישען על סיפור ביר הדאג'. הנה, אמרו לבית המשפט, גם אצל הבדואים הייתה בנייה לא חוקית, ועוד על קרקע פרטית שרשומה על שם בעליה בטאבו, והמדינה לא פינתה אותם. זו לא דוגמה טובה, הסבירה להם הנשיאה נאור. בביר הדאג' המדינה רק ביקשה שהות כדי לפנות את הפולשים הבדואים בהסכמה, "ונמצא כי הסיכויים לכך הינם ממשיים", אבל אצלכם, המשיכה, אתם הרי רוצים להישאר בשטח. לכן זה בכלל לא דומה. בינתיים הרסו הדחפורים בנתיב האבות את הבתים, ובביר הדאג' הסיפורים של נאור על פינוי בהסכמה נראים כמו בדיחה לא מצחיקה.
מבוכה טכנית
דיון שנערך לפני כחודשיים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע לימד עד כמה למדינה אין שום עניין, לא היום, וכנראה שגם לא בעתיד, לאכוף את החוק באזור הזה. נציגת המדינה הודתה בו שאין לה מושג כמה עבריינים גרים על הקרקע הפרטית של העותרים. היא גם לא יכלה להתווכח עם עו"ד עמיר פישר, פרקליטם של בעלי הקרקע, שעדכן על מאות המבנים שנוספו בשטח רק בשנים האחרונות.
פישר חזר על עמדתם הבסיסית של בעלי הקרקע. אל תפנו היום. אל תפנו בעוד שנה. רק תגידו לנו מתי. שהמדינה תקבע תאריך יעד, מצדנו שיהיה בעוד חמש שנים, ותתחייב לעמוד בו. "לשאלה אם יש צפי לביצוע אכיפה", הגיעה התשובה מנציגת המדינה. "עם כמות המפקחים שיש בוועדה, והיקף השטח שלה, אז אין צפי לפינוי המבנים".
לפני כמה ימים, בתשובה נוספת שהגישה לבית המשפט, הסבירה המדינה שיש לה הקצב שלה והשיקולים שלה, ואל לאיש להתערב בהם. נכון שהפלישה נמשכת כבר עשרות שנים. נכון שהיא מתרחבת מדי יום. אבל למדינה יש לוח זמנים משלה. המדינה הודתה שמול מאות המבנים הבלתי חוקיים על השטח של אורנשטיין וגולובנצ'יץ, בשש השנים האחרונות היא פתחה על השטח שלהם 20 תיקי בנייה בלתי חוקית בלבד.
אבל עזבו את המספרים. שימו לב לנימוקים: "ביר הדאג' הינו מתחם ייחודי... כל צו המוצא בשטח המתחם דורש כניסת מפקח לתחום המרחב, כאשר לכל כניסת מפקח נדרשים, מטעמים ביטחוניים, ליווי של 15־20 לוחמים מיחידת יואב". ביר הדאג', רק להזכיר, זה לא בשכם ולא בג'נין. זה קצת דרומה מבאר שבע.
אגב, אחרי שהמדינה הסבירה שלמפקחים שלה אין אומץ להיכנס לגזרה בלי פלוגת לוחמים, היא ביקשה לדחות את עתירת בעלי הקרקע בטענה הטכנית שלפיה הם לא צירפו רשימה שמית של כל הפולשים הבדואים. אם זה לא היה עצוב, אפשר היה להחזיק את הבטן מצחוק. מה אתם חושבים שם, בפרקליטות, שמול המפקחים שלכם שחוששים לחייהם, בעלי הקרקע אמורים לשכור מחלקה של גולנצ'יקים שיאבטחו אותם, כשהם עוברים על האדמה הפרטית שלהם ממבנה למבנה ומבקשים תעודות זהות ממי שכבשו להם את השטח?
בית המשפט אמור להמשיך לדון בקרוב בסוגיה. אם צריך לשפוט לפי ניסיון העבר, הסיכוי שהוא יורה לטפל בעבריינים, לפנות אותם מהשטח ולהרוס את מה שבנו, נמוך מים המלח. אז איך זה שהחוק שחל ביהודה ושומרון לא חל בנגב? על זה הייתה לנשיאה לשעבר מרים נאור תשובה טובה. "כל מקרה מוכרע לפי נסיבותיו הפרטניות".