מתחילת החורף אני מתלבט אם להשיק בטוויטר רובריקה יומית בשם "שרים בשירותים". מתחת לכותרת הבעייתית אני רוצה להציג מילים משירים אהובים עלי מתולדות הרוק הקלאסי, ככל שהפורמט מרשה. טעמי המוזיקלי אינו סוד, ואיני מתבייש בו, אבל כל חיי הייתה לי בעיה קונספטואלית והתנהגותית עם שירותים. בדיחות על שירותים אינן לרוחי. אני חושב שיש בהן טעם לפגם ושכרן יוצא בהפסדן. מצד שני, כמה אפשר להיות אנין ביחס לנ"צ הטופוגרפי שבו אנו מבלים חלק מחיינו. הבעיה, לדעתי, היא שאני בא מבית שבו נהגו להשאיר ספריי בריח אורנים בכוך קטנטן שבו עשית את שלך בין שני קירות לוחצים עם צוהר מיניאטורי. לפעמים התבדחו על המקום ההוא, וזה צילק אותי. מצד שלישי, אני בפתח השנה השלישית לבדידותי המזהרת בבית שנועד להכיל ילדים ונכדים, שהוא דגם קטן של המלון הנטוש שעליו מתחייב לשמור הסופר החסום ג'ק ניקולסון ב"הניצוץ" מאת סטיבן קינג, כולל התאומות במסדרון בקומה השנייה ונהרות דם שוצפים.



ככל שחולף הזמן ואני מסתגל למציאות החדשה של חיי, אני מסגל את התנהגותי למצבי. הקשר שלי עם העולם החיצון מינימלי; בצד השני של הטלפון יש בוטים ששואלים אם אני הוא אני ומעבירים אותי לנושה חוב בקנזס; כדי שקולי לא יתנוון אני מדבר לעצמי, שר עם הפרסומות בטלוויזיה ומקפיד לגרגר מי מלח. לאחרונה מצאתי את הקלסרים שבהם תייקתי בשקיקה כפייתית, שאינני מזהה כעת את מניעיה, מילים של מאות מהשירים המגדירים את העדפתי המוזיקלית. קפצתי עליהם כמוצא שלל רב. לא בטוח שאני יודע להסביר מדוע; כאשר אתה האיש בדוגית הקטנה ששטה לשומקום והמשוטים שלך נפלו למים, יש משהו משכר, מפיח חיים ומשיב אהבה במפגש המחודש עם חברים ותיקים שהם החיילים האלמונים (במקרה שלי) של פס הקול של חייך.



איכשהו הגיעו הקלסרים לסוויטת השירותים בחדר השינה. התמונה אינה נעימה, ואינני רוצה לצייר אותה בצבעים עזים מדי, והדברים פחות פרימיטיביים ממה שנדמה, אבל זה הפך לאולפן ההקלטות שלי. אני מתנצל על רכבת השדים למקומות אישיים כל כך, אבל כאשר מונחות מולך מילות השירים שליוו את חייך ופתאום אתה יכול לשיר אותם כפי שנכתבו ולא על פי ניחוש פונטי כנהוג בישראל וגם מסתבר שאתה זוכר את המעברים הקשים, את הסולם והמפתח ואתה נשמע לא רע כלל בחלל האקוסטי, נפתחת בדופן החיים מנהרה נוספת שהיא סוג של זמן שאול.



כל השירים שדיברו אלי תמיד ולא ידעתי למה, מקבלים כעת חיים חדשים ומשנה תוקף. בלדות נהדרות, שירי אהבה, שירים על מולדת בשינוע עם קולותיהם הנהדרים של ג'קסון בראון, ג'ון פריין, רוד סטיוארט, בוני רייט, לינדה רונדסטט, ניל יאנג, ליאון ראסל ואפילו אלטון ג'ון המוקדם. זה מתקשר לחלום של רבים לעמוד על במה עם גיטרה ואחרי ריף פתיחה מדהים לפצוח בשירה בקולו של גרג אולמן. משהו שאני מנסה להעביר בכתיבה ולאחרונה גם בטוויטר. אם ברדלי קופר היה בטוויטר, יכול להיות שרובריקה כמו שלי הייתה מספקת אותו והייתה נחסכת מאיתנו החרפה הבלתי נסבלת שהיא "כוכב נולד".



המעבר מהדברים האישיים ל"כוכב נולד", שבו צפיתי לאחרונה בנסיבות שהן תירוץ לחולשת דעת - קשה ביותר. הסיבה שאני חוזר לנוף הפוסט–אפוקליפטי של הבועה הריקה והנוצצת שגרמה לצופים רבים ואפילו למבקרים קשי יום להרטיב את עצמם מאושר, היא שמישהו חייב להשליך את עצמו בין הסרט הירוד, השקרי והפגום מוסרית הזה לחופן עתידי של פרסי אוסקר. אין דבר מקומם אותי יותר מהמחשבה שבשנה כה קשה, אומללה וסהרורית באמריקה, יבחרו חברי האקדמיה בנפיחה רפה כזוכה הגדולה.



היה לי דין ודברים עם כמה נשים שעזר לי להבין את היקף האסון. שוב הסתבר שאיני מבין כלום בגברים סקסיים וחתיכים הורסים. ברדלי קופר, האיש והשיניים, הזוכה הגדול במורשת קלינט איסטווד שבחר להעביר לו את עדשת הבמאי אחרי "צלף אמריקאי", ללא ספק אחד הסרטים הסתומים והלא רגישים שנעשו על אמריקה, הוא מאמי. גם גברים סובלים מקנאת פין מטפורית וחיים באלמוניות ממארת שמהמרתף הטחוב שלה הם חולמים שהיו נראים ונשמעים כמו סם אליוט, קריס קריסטופרסון, סם שפרד וקווין קוסטנר.



אני לא מחדש כלום. אני יכול לנעול מגפיים, לעשות דיאטה רצחנית, לבזוק מלח בזקן ולחבוש סטטסון, אבל לא יגדלו לי קוביות בבטן, לא אהיה טייס מסוק, מחבר שירים מוכשר וזוכה במלגת רודס כמו קריסטופרסון ולא תהיה לי נוכחות גברית כמו של אליוט.



הדיבור על קופר כאחד הגברים הללו בסרט שבו מגלם אליוט את אחיו המבוגר ממנו ב–30 שנה ומנגב איתו את הרצפה בכל הסצינות המשותפות שלהם, מכעיס אותי ברמה של שבץ מוחי. קופר הוא שחקן בעל אחד החיוכים המטומטמים בתולדות הקולנוע והעיניים הכחולות שלו ריקות ואינן מובילות לאף מקום. זה הכוכב של שלושה "HANGOVER" ואחד "WEDDING CRASHERS" שבו נאלץ להקיא רוב הסרט. את פלג גופו העליון פיתח עבור הסרט של איסטווד, ועל "כוכב נולד" מספרים בהתרגשות כיצד אכל זיפזיף כדי להוריד את קולו הצווחני באוקטבה, למד לשיר, עבר על השירים שכתבו עבורו לוקאס נלסון (בנו של) וג'ייסון איסבל (שעליו ארחיב את הדיבור בהזדמנות), גידל שיער וזקן וגנב את כל השטיקים של קריסטופרסון מ"כוכב נולד" (1976). ההבדל ביניהם הוא שאת קריסטופרסון, החולף דרך כל סרטיו בהליכה עצית, ניתן היה להרגיש בגרסה ההיא.



קריסטופרסון הוא אחד ממחברי השירים הגדולים באמריקה ועבריין קאנטרי. קופר נותן פוזה של מוזיקאי. אותו אסימון שחוק עלול לשמש את האקדמיה לחשוב על ליידי גאגא כשחקנית השנה. זה אסון מסוג אחר אבל קביל יותר במקומותינו. גאגא פוסעת בנתיב החרוך שפרצה מדונה, וההרפתקה הקולנועית הזו תיגמר בלא כלום.



***



ברדלי קופר חתום על הגרסה החמישית ל"כוכב נולד". הסרט הראשון בעל אותו שם ותסריט צולם ב–1937 עם ג'נט גיינור ופרדריק מרץ'. ג'ודי גרלנד וג'יימס מייסון הופיעו בגרסת 1954 בבימוי ג'ורג' קיוקור. גרלנד היא הזמרת האלמונית אסתר בלדג'ט, ומייסון הוא כוכב הקולנוע האלכוהוליסט נורמן מיין (Maine). זו הגרסה הטובה ביותר, והיא הניצבת כמוסד איתן בבסיס כל הרימייקים. ברברה סטרייסנד היא אסתר הופמן ב"כוכב נולד" מ–1976, וקריסטופרסון הוא ג'ון הנרי נורמן. גם זו גרסה מיותרת לחלוטין. הוכחה מוזרה שהוליווד חוזרת לסיפור סינדרלה המשומש מדי 20 שנה בערך. לפני כולם היה "What Price Hollywood?", שגם אותו ביים קיוקור ב–1932, והוא התבנית שבה נוצקו הכוכבים הבאים. השורה האלמותית "תני לי להביט בך פעם נוספת" נכתבה ב–1954 ומאז הכתה שורשים.



האובססיה של קופר עם אפה של ליידי גאגא היא הומאז' עקום לאף של סטרייסנד. הגבות והאיפור עברו שדרוג מודרני. השירים של גרלנד וסטרייסנד טובים יותר משיריהם של גאגא וקופר. הבלדה המדוברת של ליידי גאגא, הדוהרת לאוסקר עבור שיר הנושא או איך שקוראים לזה, היא שיר שהאיגלז כתבו ארבעה כמותו בחודש ועדיין מחכים להם גרדומים בתל אביב בשל גלישה לא מבוקרת לגלאם–רוק קליפורני.



כל האלמנטים הנרקיסיסטיים של קופר הפציעו כבר ב–1976. לא רק שסטרייסנד מסתובבת כל הסרט בלי חזייה ובצדק וגם חושפת את החזה, החולצה של קריסטופרסון אינה מכופתרת דרך קבע, מראה מרהיב כשלעצמו. אין הפתעה במידע שגרסאות 54' ו–76' הן איקונוגרפיה הומוסקסואלית וכולם מכירים את השירים בעל פה. סטרייסנד וקריסטופרסון היו זוג לשעבר, וכדי ליישר את הרצפה הוזמנה ריטה קולידג', אשתו ב–1976, להגיש לסטרייסנד גראמי בסרט עם טוני אורלנדו. גארי ביוסי הצעיר הוא האמרגן, פול מזורסקי המנהל ואפילו ביל גרהאם, אימפרסריו הרוק המנוח, מגיח להופעת אורח. קופר מצליח לנתק את הגרסה שלו מכל הקשר חברתי ותרבותי בשעה שסטרייסנד וקריסטופרסון הם מייצגים מובהקים של שנות ה–70 ומזכירים לי אישית איזה כיף היה. כמובן שצפיתי בכל הגרסאות.



בערוב ימיו ובשיא הצלחתו נהג המפרי בוגרט לערוך הקרנה שנתית לחברים בערב חג המולד ולהציג עותק פרטי (16 מ"מ) של הסרט "כוכב נולד", גרסת 1937, כך כותב אריק לקס בביוגרפיה שלו. בוגרט היה בשנות ה–50 לחייו, אלכוהוליסט מתפקד, נשוי לכוכבת הצעירה לורן באקאל, אב לשני זאטוטים וחובק אוסקר עבור משחקו ב"מלכה אפריקאית". חברו הבמאי ריצ'רד ברוקס השתאה מפולחן הצפייה העגמומי בסרט שעלילתו כאילו נלקחה מחיי בוגרט. בעיקר משום שבסופה של כל הקרנה נותר בוגרט הקשוח עם דמעות בעיניו. "בוגי, למה אתה בוכה לעזאזל כל פעם?", שאל ברוקס את חברו באחת הפעמים. "אם אינך אוהב את הסרט אל תצפה בו", ענה בוגרט.



בהזדמנות אחרת הקשה ברוקס שוב: "למה אתה כל כך עצוב?" שאל. "אני לא עצוב!" השיב בוגרט, "אני שמח. אני מאוד נהנה". "אתה נראה עצוב", הציק ברוקס, "למה אתה עושה את זה לעצמך? אתה תמיד גורע ממי שאתה, אתה עושה את זה בהומור, אבל תפסיק". תשובתו של בוגרט הייתה מהירה: "ציפיתי להרבה יותר מעצמי ולעולם לא אקבל את זה".



שזו הגדרה נפלאה בלקוניות שלה של "כוכב נולד".



***



יש בעיה אינהרנטית בלהיות הכוכב של סרט שאתה מביים. רבים וטובים נעלמו בחור השחור הפעור באגו. ברדלי קופר מאוהב ברעיון שהוא יפה. במקום להתרחק במתינות מקלוז–אפים רבים של עצמו, הוא ממלא את המסך. הוא מוזנח ושערו שמנוני (כך זה אצל שיכורים), שום דבר שבקבוק שמפו לא יצליח לסדר. זה קיר מוות להניח לאגו לדהור: שחקן שהוא במאי, כוכב שלומד לשיר וסולו גיטרה די פתטי אם ישאלו אותי, להסניף אוקסי שאותם מעך במגף ולשתות עד אובדן חושים. גם כשהוא מונח שיכור ומעולף במגרש חנייה בקלוז–אפ, הוא נראה כמודעה של ראלף לורן ב"GQ", וזה מעצבן את התחת. הביקורות לקו בתסמונת "כל כך נהניתי שלא ראיתי את הסרט". מבקרים רבים תינו אהבים עם קופר. קולנוען בשם ג'ים המפהיל - וידי רועדות מהרגיל - השווה את "כוכב נולד 2018" ל"חבר'ה הטובים", "לילות בוגי" ו"בלתי נסלח".



את הבכורה של קופר כבמאי השווה אותו אוויל ל"אנשים פשוטים" של רוברט רדפורד, גם הוא סרט גדול כפי מידתו. "קופר השכיל לשלב", כתב המפהיל, "בין הדייקנות של היצ'קוק וקובריק לנדיבות הרגשית ולחודרנות הפסיכולוגית של קאסאווטס וקאזאן". על זה נאמר: Give Me a Fucking Break. בעיקר מקובלת עלי האמירה שקופר נראה כהכלאה של ווילי נלסון ואדי ודר.



אישית לא אכפת לי מה יעלה בגורלו או כמה הסרט החדש מתיישר עם תנועת #MeToo בעוד קודמיו היו סקסיסטיים ברמה מבחילה. כפי שאמרתי, אני מרגיש בעניין "כוכב נולד" כמו השמאל כלפי נתניהו. מישהו צריך לשכב על המסילה ולעצור את הרכבת בגופו.



אין חשש שליידי גאגא תסייט אותנו בסרטים. יש לה איכויות חמקמקות. היא שוחה בחומר. אין לה בעיה לכייס ג'סטות שלמות מגרלנד וסטרייסנד. היא מנפחת רקע מעמד פועלים ו–Trailer Park trash כבתו האפרורית של נהג הלימוזינות אנדרו דייס קליי. ועדיין נדמה שלאורך הנובלה הטורקית הזאת היא שומרת על חיוך פנימי קטן שהוא הגשר שעליו תצעד חזרה לעולמה ותסיר את שכבת האיפור מגופה ותחזור להראות את הקעקועים. יש לה הומור, וכשהיא הולכת בסמטה אפלה בלילה, היא מזמזמת לעצמה את הפזמון של "מעבר לקשת בענן" ששרה ג'ודי גרלנד ב"הקוסם מארץ עוץ". נייס טאץ'.



כמה ג'קסון מיין תקוע בזמן? בשיא קריסתו הוא מוזמן לערב המוקדש לשיריו של רוי אורביסון שמת לפני כ–25 שנה, אחרי הווילבוריז הנודדים הראשון. מי ששוחה בחומר כמוני, יודע שערב לזכרו של אורביסון עם ספרינגסטין, בראון, רייט ואחרים צולם לפני 20 שנה. לא ברור מדוע קופר, המעורב גם בתסריט, קופץ עם אורביסון עכשיו. האינטרו שלו בגיטרה ל"Pretty Woman" מזייף בכוונה, שלא נחמיץ חלילה את ההיילייטס של דעיכתו.



למי שהכעס שלי נראה לו לא מידתי: הייתי שמח אם יתברר שאני טועה ו"כוכב נולד" ייקח אוסקר לשיר מקורי בלבד ויניח לאלפונס קוארון להרוויח ביושר אוסקר לגדולים עבור "רומא". אמריקה כה מקולקלת בימים אלה שאין לי נתונים לנחש כיצד זה ייגמר.