בחזקת תמהוני: הדברים שרואים על ספסל ציבורי עם עלות השחר בת"א

אז אם חשבתם שתל אביב היא ביתם של התמהונים, עליכם לדעת שלא כך הדבר, לא בדיוק. תל אביב אכן מגינה על זכויות התמהונים אבל בתנאים קפדניים: רק אם ״התמהוני" נמצא באחד ממקומות הבילוי והמפגש הידועים בציבור כ"נקודות תמהוניות" מאושרות (נקודות אלו פרוסות בעיקר לאורך רחוב דיזנגוף, רוטשילד ואלנבי, שהם מוקדי הבילוי הראשיים בעיר). בנוסף, בשעות בוקר מוקדמות על האדם לשבת בקרב חבריו התמוהים גם הם, לעולם לא לבדו. את התמהונים יודעים לעכל כאן רק כשהם באים כחלק מחבורה בלוקיישנים המאושרים מראש. אדם בודד בשעה כזו על ספסל הוא בגדר מטרד ציבורי.
 

בכלל, תל אביב היא עיר די נוקשה בכל הקשור לספסלים ציבוריים. ספסלים ציבוריים בעיר הזו הם בבחינת נקודות מנוחה, התרעננות, בדרך שלך לישיבה הגדולה באחד מבתי הקפה השזורים בכל רחבי העיר. בקריית מלאכי, העיר שלידה גדלתי, נוהגים לשבת בצורה אחרת על הספסלים. ממש מתמקמים עליהם. אתה יכול לראות את אותם הפרצופים במשך שעות על אותו ספסל. בקריית מלאכי יש כבוד לספסלים. 
 

מרחוק אני מבחין בהתרחשות מתקרבת לכיווני: גבר ואישה בגילי 25 ומעלה, ללא ספק בני זוג (על פי קצב ההליכה האחיד והעובדה הכואבת שבזמן הכל כך קצר שיצא לי לצפות בהם הם הצליחו לשתוק כל כך הרבה. כמי שכבר הגיעו לשלב שבו הם מודים שאזלו להם נושאי השיחה). מבטיהם לא נפגשים, באופן מכוון מאוד, אם ייפגשו אישוניהם, הם יהיו חייבים לנהל שיחה מינימלית, לפחות משפט, משפט וחצי. מה שנקרא "מערכת יחסים".
 

מאחוריהם הולך אדם צעיר שנראה כאילו סיים משמרת באיזשהו בר והוא משוחח בטלפון באוזניות ומסביר למישהו על כך שאין לו מה לראות בנטפליקס. ״כמעט הכל זה פשוט שעמום מוחלט, תוכן מנוון״, הוא אומר, ״רק פעם ב... אתה נתקל במשהו מעניין״. ואני חושב לעצמי שאולי זה הדימוי האולטימטיבי לחיים עצמם, שמורכבים ברובם מתוכן מנוון ומשעמם, ורק לעתים נדירות מזדמן לך איזה רגע שמביא עמו התרגשות, עניין ושמחה. אין ספק שהרגעים האלו שווים את זה, אבל, אלוהים, הם חולפים כל כך מהר.
 

ואני עדיין בטרנינג וזיפים על ספסל שלא רגיל שיושבים עליו בשעות האלו, מטריד את המקום והזמן. מרחוק אני מביט אל עבר בית חולים איכילוב, משם יצאתי לאחר ביקור במיון בשל כאבי גרון וצרידות מתמשכים. למעשה אני מחכה פה למומחה האף־אוזן־גרון שאמור להגיע בערך בעוד שלושת רבעי שעה, כך שבינתיים אני כאן.
 

בינתיים סוכני האקטואליה מתחילים להגיע ולחלק את העיתונים לבתי המנויים. זוהי תחילתו של מחול הבוקר, כוריאוגרפיית השחר העולה. עוד מעט יגיעו עובדי הניקיון ויבצעו את מחול האשפה שלהם. האמת היא שממש לא רחוק מכאן, בארלוזורוב פינת יהושע בן נון, התגוררתי לפני עשר שנים וחייתי את הלילה, כך שאני מכיר את המופע הזה כמעט בעל פה. ולמרות זאת אני נהנה ממנו כל פעם מחדש. פעם אחת אפילו צפיתי במופע ופתאום שמתי לב לכך שאחד מעובדי הניקיון לובש חולצת אימון של בני יהודה ת"א, כמו שתמיד חלמתי שתהיה לי. מיד זינקתי עליו והצעתי לקנות ממנו את החולצה ב–200 שקל (אני לא צוחק, מדובר בסיפור אמיתי). הוא הסכים לשתף פעולה, ואני רצתי מהר לדירה שלי והבאתי לו את הכסף וסווטשירט חלופי. אז בזמנו הייתי רזה להפליא, אפילו רזה מדי, אבל היום זה סיפור אחר. היום אני נראה, ובכן, כמי שהוכנע על ידי המטבוליזם, הפסיד בקרב על הקלוריות ויודע שהסווטשירט הזה כבר לעולם לא יעלה עליו. כבר השלמתי עם זה שאת הכרס הקטנה שלי לא יהיה ניתן לנצח. 
 

אני מציץ בטלפון לבדוק את השעה ורואה שהגיעה השעה לשוב אל היכל הרפואה. לאחר בדיקה קצרה הרופא מודיע לי שיש לי אדמומיות חמורה וגירוי בגרון. ״אתה חייב לדבר פחות״, הוא מבשר לי, ״לתת מנוחה למיתרי הקול״. ״או־קיי״, אני אומר לו, ״גם ככה רוב מה שאני אומר זה שטויות לא חשובות, אפשר לחשוב כאילו שאני איזה...״.
 

"עצור״, הוא קוטע אותי מיד, ״פשוט אל תדבר. בשלושת הימים הקרובים פשוט אל תשתמש בפה שלך, אלא אם כן הבית שלך עולה באש ואתה צריך להתקשר למשטרה. אתה חושב שאתה מסוגל לזה?״.
 

״נראה לי ש...״.
 

״אל תדבר, פשוט תסמן לי בראש״.