מערכת הבחירות הנוכחית היא טרגדיה: כל כולה פולחן או הרס אישיות. לא ויכוח על תוכן, לא אידיאולוגיה, לא מחלוקת ערכית. היא נסבה סביב נושא אחד: כן או לא חקירות בנימין נתניהו. לא בכדי שלטי החוצות שמפרסם הליכוד הפעם לא עוסקים במדינה פלסטינית, לא בחמאס או אבו מאזן, אפילו לא בכלכלה וחברה. על השלטים שעלו השבוע הופיעה כותרת המצע של מפלגת השלטון - "הם לא יקבעו". בקרוב, מן הסתם, נראה שלטים מהצד השני. כך הגענו למערכת בחירות פרסונלית, אפופת צביעות ושקרים, שאין בה מיליגרם של טובת העם והמדינה.
הפוליטיקה של השמאל, בהובלת חלקים מרכזיים בתקשורת, הולכת על הראש של נתניהו כבר הרבה זמן. המפלגות המרכזיות שם לא מציגות משנות סדורות, לא חזון או תפיסת עולם, בוודאי שלא משהו חדש. רק מלחמה נגד השטן הגדול נתניהו ופולחן אישיות של מנהיג המפלגה היריבה. הפרסונליזציה של המאבק החלה בשדות השמאל לפני שנים, בניסיון להפיל את קואליציית הימין בדרכי עורמה, בתואנות של שחיתות. אחר כך התפתחה גם אובססיית נתניהו אצל שורה של עיתונאים בכירים, שהטורים שלהם הפכו לאנטי־ביביטון קבוע, עד כדי פיהוק.
אין ספק שלו התחקירנים הבכירים שצדים את נתניהו היו משקיעים משאבים דומים בחקירת ראשי ממשלה קודמים, כולם היו גומרים לפחות עם שימוע. החל ביצחק רבין, בין היתר בפרשיות שבהן הורשע שמעון שבס. דרך שמעון פרס, ששכלל את יחסי ההון־שלטון לאומנות עילית, דרך אריאל שרון, שאי־ההעמדה לדין שלו היא בושה למדינה ולעיתונות. וכמובן שלא לשכוח את הצדיק ממגדלי אקירוב אהוד ברק, שלו נחקרו ברצינות פרשיות הנוגעות לו, בין היתר בענייני העמותות, הוא היה מגיע למצבו של נתניהו. יריבי ראש הממשלה אחראים לכך שמסע הבחירות הנוכחי מתבטא באסטרטגיית המצור על המשטרה והפרקליטות, במסע ציני וקר שמגיע עכשיו לבשלות.
אלא שבאופן פרדוקסלי, המלחמה האישית הזו נוחה במיוחד לנתניהו עצמו. הוא קיבל פטור מהשקפת עולם, ממחויבות למצע ומדיניות. הוא הרי זך ומקודש, ולכן פטור מכל מחדליו ועוולותיו. בין היתר מסוגיית המדינה הפלסטינית, מהקפאת הבנייה בירושלים, מחנק ההתיישבות, מאחריות למדיניות כלכלית עקומה שמחזקת את האיש השמן ופוגעת במשק. החסידים סוגרים את השורות, נזעקים מול העוול הנורא ומתבלבלים בין האיש לבין הדרך, בין הערכים לבין המנהיג שניצב מעל הכל.
נתניהו נהנה עכשיו מאשראי ללא גבולות מתומכיו השרופים, עד שספק אם יטרח לחזור על הטריקים שלו ממערכות בחירות קודמות. בין היתר הכפשת יריביו מבית ועריכת זיגזגים אידיאולוגיים מרשימים. הוא לא צריך את זה, כי יש לו קמפיין מנצח: "הוא זכאי".
ומי שמחפש נחמה אצל התקווה הלבנה התורנית בני גנץ, שיחשוב שוב. השבוע עלו שלטי חוצות ענקיים של האיש, בלי שהוא פתח את פיו. גם לו אין מצע ואידיאולוגיה. יש פנים ושם - בני גנץ. כולם יודעים לאיזה מחנה הוא משתייך, אבל נא לא לחפש מסר ואמת, רק מנהיג ומושיע. אותו הדבר עם יאיר לפיד: פתרונות מדיניים שונים או בשורה חברתית וכלכלית מגובשת? תשכחו מזה. אפילו המערכה נגד החרדים איבדה מזוהרה אצלו אחרי שתמך בחוק הגיוס האומלל בגרסתו האחרונה.
המסקנה היחידה ממערכת הבחירות הכוזבת הזו היא שמי שבכל זאת מבקש תבונה ומצפון, דרך אמיתית ולא פולחן אישיות, שיפשפש אצל הרשימות האידיאולוגיות הבודדות שעדיין נותרו על המדף. אלו שלא לוקחות חלק בקרב הביבים הגדול ומציגות תפיסת עולם ברורה ויושרה מוכחת.
יחסי הציבור של האויב
גורמים עלומים במערכת הביטחון צוטטו השבוע כשהם תוקפים בחריפות את ממלא מקום נציב שב"ס על המערכה שמתנהלת בבתי הכלא להצרת צעדי מחבלי חמאס. הם האשימו את שב"ס בפגיעה בסיכויי הרגיעה בעזה, לא פחות. כך, דווקא בצמרת המערכת הצבאית לוחצים להמשיך במדיניות המבישה, הרופסת, שלא לומר מתרפסת נגד רוצחים שפוטים שזוכים לקייטנה במקום לענישה קשה.
בד בבד, בדיון שהתנהל בכנסת סביב השוחד שמשלמת ישראל לחמאס - מזוודות הכסף הקטארי - היה זה נציג מערכת הביטחון שניסה לשכנע בכל מחיר את חברי הכנסת לאשר את המשך תשלום השלמונים. בניתוק תמוה מהמציאות הוא הסביר שזו הדרך היחידה להשיג שלום עלי אדמות מול שלטונות עזה.
אלמלא היינו בעלי ניסיון עם הגישה הזו של קצינים בכירים, לא היינו מאמינים. האם אלו האנשים שצריכים להגן עלינו או שהם שתדלני האויב? אנחנו כבר מכירים היטב את הבלבול החמור הזה שהחל מאז ההיפוך המחשבתי של הסכמי אוסלו. היפוך שהרמטכ"ל החדש אביב כוכבי חייב ליישר בדחיפות.
קריעת הממלכה
שבוע בארצות הברית בימים של השבתת הממשל מחדיר בראש הישראלי המיוסר קצת פרופורציות וממחיש עד כמה הדיבורים על קרע פנימי אצלנו הם משחק ילדים לעומת המתחולל בדמוקרטיה הגדולה. לא ברור עד כמה הציבור האמריקאי לוקח חלק במערכה הגלויה. אנשים שונים נאנחו בפני וביקשו למצוא דרך ביניים בין הצדדים הנצים. כי ממסכי הטלוויזיה ומכותרות העיתונים הם מקבלים מ־ל־ח־מ־ה.
בית הנבחרים שהפך לדמוקרטי מסרב לאשר את התקציב לבניית החומה בגבול מקסיקו כפי שמתכנן טראמפ, וזה בתגובה משבית חלק משמעותי מזרועות הממשל הפדרלי. אלא שהתגובה הדמוקרטית היא חסרת תקדים. גם נשיאים כמו ביל קלינטון נקטו השבתה בשלב כזה או אחר, רק שהצד השני לא העז לזעזע בתגובה את יסודות הממלכה.
ננסי פלוסי, מנהיגת הדמוקרטים, ביטלה לנשיא את הנאום המסורתי בפני שני בתי הקונגרס בתואנה אומללה. הנשיא טראמפ מנגד, ביטל לה את הפריווילגיות ששמורות למעמדה הממלכתי, כשהורה לצבא לא להטיס אותה לביקורים מתוכננים בחו"ל. כך כל צד לא עוצר באדום ומטלטל את אמות הספים של האומה.
אלא שזה לא נגמר שם. הדמוקרטים, בראשות פלוסי ובהובלת עיתונות השמאל שוללים את הלגיטימיות של הנשיא והחלטותיו. הם קוראים במפורש להדחתו, להאצת החקירות נגדו ומכתירים את רעיון החומה כ"בלתי מוסרי". לא בזבוז כסף, לא ברכה לבטלה - פשוט צעד שנוגד את הערכים האמריקאיים.
הרפובליקנים גם הם לא בוחלים באמצעים. הם מנהלים מלחמה אישית ללא כפפות נגד פלוסי ועדתה. מביאים ממצאים על הכישלון במחוז הבחירה שלה ומקדישים תוכניות שלמות לעשיית קציצות מחברי קונגרס דמוקרטים בולטים. איפה עיתונות הימין שלנו, שמשום מה ממשיכה לחלוק כבוד לשמעון פרס ולעמוס עוז, ואיפה העיתונות האמריקאית? בארה"ב הצד הפוליטי השני הוא פשוט האויב.
קשה למצוא בהיסטוריה של התנועה הציונית תקדים לרמות שנאה כאלו, גם בנסיבות קיצוניות בהרבה שאולי הצדיקו מרי פנימי. מההבלגה של מנחם בגין מול הסזון ואלטלנה, ועד ימי האסונות של אוסלו וההתנתקות. גם כשממשלות רבין ושרון המיטו עלינו אסונות באופן אנטי־דמוקרטי, דווקא מימין ניהלו מאבק מרוסן שמנע את פירוק הממלכה. אולי באמת מגיעה לנו תעודת כבוד.