כבר שבועיים־שלושה שאין לי בשביל מה להקדים לחזור הביתה. אתם מוזמנים להסיר דאגה מלבכם: הכתובת היא אותה הכתובת, האישה אותה אישה, והילדים - לפחות בפעם האחרונה שבדקתי - הם אותם ילדים. מה שחסר לי הוא העניין שלשמו קיצרתי לעתים את יום העבודה שלי ולמענו דהרתי הביתה על האופנוע, תוך התייחסות לכמה חוקי תנועה כאל המלצות בלבד. אני מתכוון כמובן לחור שנפער בשעון בין השעה שש לשבע בערב.
איני מרבה לקנא באחרים. כלומר, כמו רובנו אני יכול לחמוד פה ושם, אבל קנאה של ממש היא לרוב רגש זר לי. ובכל זאת, בירון לונדון קינאתי פעמיים. הפעם הראשונה הייתה כשבתי הקטנה - שהייתה אז קטנה אף יותר - שבה מבית הספר ב"יום השפה העברית" מפזמת על אותו יהודי מבדח שבדה מילים ממוחו הקודח ושמפעל חייו הוא בעיני המפואר ביותר בכל המעשה הציוני.
זימרנו יחדיו, ולפתע הבנתי שלונדון הניח אחריו משהו שיזכיר אותו גם בעוד מאה שנים, גם כשהמדינה שזו שפתה הרשמית תחדל מלהתקיים. דווקא הזיכרון הקטן, הלא מונומנטלי, של שיר שהוא אפילו לא פסגת היצירה האישית של לונדון (ובוודאי לא נכס צאן ברזל בתרבות העברית), הוא שגרם לי לקנא בו לראשונה.
הפעם השנייה הייתה כשנתבקש בני, אז תלמיד תיכון, לכתוב על אדם שלדעתו מייצג את המושג "נאורות" - והחליט לבחור בירון לונדון. מאחר שלמרות אהדתי אין לי אשליות בקשר ללונדון, נידבתי לבני גם את ספקותי: לונדון הוא בחירה ראויה, אמרתי לנער, אבל עם כל הכבוד להשכלתו הרחבה, הרי שלפעמים נדמה שהוא, כמו רבים מחבריו למחנה הרעיוני, אוטם עצמו לכל דעה הפוכה וממהר מדי לנגח אותה, לעתים אף תוך השפלת בן שיחו. לפעמים, אמרתי לילד, ציער אותי לראות אותו מוותר מראש ובקלות שכזאת על התכונה היחידה שבלעדיה לא תיתכן נאורות - הסקרנות.
מעבר לכך, אני מודה שהתמכרתי ל"לונדון את קירשנבאום". זו הייתה השעה היחידה ביום שבה חשתי שאני עושה משהו קטן וטוב עבור עצמי. מתיחה נעימה של שרירי הידע. משהו שנכנס לראש ומצליח לגעת בנשמה.
כבר מיומה הראשון הייתה התוכנית הזאת געגוע: שני המנחים שלה היו, אפילו אז, בבחינת וטרנים, חברים בבית הלורדים, זקני השבט (ויש שיאמרו "השבט הלבן", גם אם ניתן להם את הקרדיט שלא בחרו בכך במודע). היא הייתה מדורת השבט של אלה שגנבו להם לא רק את המדינה, אלא בעיקר את השיח.
בנוף הטלוויזיוני הייתה "לונדון את קירשנבאום" כמעט כשפה זרה, תוכנית אנלוגית בעולם דיגיטלי, עד שלפעמים היה נדמה שהדבר היחיד שהיה יכול להפוך אותה למושלמת הוא שתשודר בשחור־לבן (מה שהיה חוסך מהצופים את הגוון המזעזע של החולצות שנהגו ללבוש המנחים). המעבר ממנה למבזק החדשות של השעה שבע בערב, שבו נראו בזה אחר זה פוליטיקאים עילגים, ניצבים עילגים במשטרה, קצינים עילגים בצה"ל ומורים ששוגים בעברית, הותיר אצלי כאב כמעט פיזי.
לא רק בהתנשאות ובאליטיזם האשימו את לונדון. לפעמים, בעיקר סביב ראיון הסיכום שלו ל"גלובס", הוא הואשם בשוביניזם. היה זה משום שאמר את האמת הפשוטה שעלתה בקבוצות מיקוד שבחנו את נתוני הצפייה של התוכנית: נשים מעדיפות תכנים אחרים על פני אקטואליה. התוקפנות שהופנתה בתגובה כלפי לונדון העידה יותר על השיח הרדוד מאשר על הדובר: במקום לקיים דיון חשוב בשאלה מדוע נשים מתעניינות פחות בתכנים שנחשבים "חשובים" (מה קרה לאותה "הסללה" שאתן אוהבות לשלוף מארגז השיח החדש של החוג ללימודי מגדר?), לונדון חטף על העובדה שבחר להגיד בקול רם אמת לא פופולרית בעידן השיח החדש.
אפרופו אותו שיח, לונדון הוא ממש כמו שכתב על אליעזר בן־יהודה, יהודי מבדח. לא תמיד זה מצליח לו, וחלק מההתחכמויות שלו היו מיותרות. הן הסגירו ראש של גבר שגדל ובגר בזמנים אחרים, לפני שהדיבור התקין פוליטית, האויב הגדול ביותר של המין האנושי, השתלט על השיח תוך שהוא שולח כל מיעוט נרדף בעיני עצמו אל מתרסי הרשתות החברתיות כדי לקרוא לחרם על כל מי שהעז לסטות מהתקן. זה לא גרע מהערכתי העצומה לאיש, כי בימינו גם האנשים המוערכים ביותר נתפסים מדי פעם בקלקלתם, ואצל לונדון "קפץ" מדי פעם המתנשא שנכנס בנסים סרוסי המסכן על המילים הרדודות של "אשליות", כמדומני.
את הגילוי הנאות, שאינו כזה גילוי שמרתי לסוף: יצא לי להתארח ב"לונדון את קירשנבאום" משהו כמו ארבע פעמים. בערך הופעה אחת לארבע שנים. ההופעות בתוכנית לא תרמו מאומה לקריירה המקצועית שלי, אבל מילאו אותי בגאווה: סוף־סוף לא בכל יום נקרא אדם להתארח בבית הלורדים!