ספק אם הפגנתם של יוצאי אתיופיה בתל אביב השיגה את המטרה

עבור יוצאי אתיופיה הפגנתם השבוע הייתה הדרך היחידה להשיג תשומת לב למצוקה אמיתית. עבור תושבי המרכז, ההפגנה הייתה בעיקר גורם לכאב ראש ועצבים. אנשים רוצים להגיע הביתה, לאסוף ילדים הביתה, לקיים חיי משפחה, בלי הפרעה. אבל בזמן האחרון ההפגנות הפכו לפולשניות יותר, לבוטות יותר, לעצבניות יותר, ובכל שבוע מפגין מישהו אחר. תושבי עוטף עזה, חרדים, עובדים סוציאליים, נכים, נערים מההתנחלויות - נדמה שאדם פשוט חייב לחסום כביש אם הוא רוצה שישמעו את קולו.

לכאורה התרגלנו לשיח טורנדו רעשני ופרוע, אבל לאנשים יש הרגשה שהם נבלעים בתוכו ולא שומעים אותם. כל טענה אזרחית מתויגת ישר כהתרסה פוליטית, ובעוד חלקן אכן כאלה, חלקן מאוד אמיתיות. ההרגשה שנוצרת מכך היא שאם לא תתפרע, אף אחד לא יתייחס. ואכן, אם לא היו חוסמים את איילון למשך כמה שעות, האם יוצאי אתיופיה היו מקבלים את האייטם השני במהדורה? 

גם בימים כתיקונם האווירה קשה, ולנוכח תקופת הבחירות - זה מוקצן. לא רק הפוליטיקאים עסוקים בחישובי מנדטים קדחתניים, גם התקשורת עוסקת רק בפוליטיקה קטנה. כמעט אין שיח רציני ומעמיק על נושאים מדיניים, ביטחוניים או כלכליים. הכותרות עוסקות רק בעניינים כגון מי התחבר למי, מי התגרש ממי, מי מדבר עם מי ומי לא ישב עם מי, ומדי פעם לוקחים פסק זמן לאיזה סקר מנדטים טרי. ברגע שהשיחה סוטה מהשאלות האובססיביות סביב ״האם תמליץ על נתניהו גם אחרי שיהיה כתב אישום?״, זה מוגדר כתעמולה והמרואיין ננזף ומוחזר באחת לשיחה הקטנונית ששוב חוזרת על עצמה. 

אז איך מנפצים את תקרת הזכוכית של האייטמים ששווים שיח? מגבירים את הווליום, חוסמים כבישים, מנמיכים את השפה.

על הרקע הזה, ההתלהבות מהפסטיגנץ די ברורה. הרבה מילים נשפכו על אודות עיניו התכולות, הרבה חצים נורו, והרבה ויכוחים הסתלסלו סביב הסוגיה החשובה אם הוא ימין או שמאל, כדי שאפשר כבר יהיה לקטלג ולדחוף אותו לתוך אחת משתי המגירות. אבל הצלחת נאום הפתיחה של בני גנץ אינה נובעת רק מהיותו הבחור החדש בשכונה שאפשר להלביש עליו כל פנטזיה. כשכולם יורדים נמוך, מתדלקים את הכעס במחנה ומגבירים את הווליום, מי שבולט הוא דווקא מי שנוהג הפוך.

מאז מערכת הבחירות של 2013, כשיאיר לפיד היה הבחור החדש שכולם פנטזו עליו, עברו שש שנים. מדהים איך הזמן טס, ובכל זאת - בשש שנים חלים שינויים. השנאה בין השמאל לימין רק החריפה. תרבות הטינוף התרחבה, והקולות הצפים שאינם רוצים לקחת חלק בשיח הרעיל הזה התרבו.

עיוורי השמאל רוצים שגנץ יצהיר שלא יישב עם נתניהו, ועיוורי הימין רוצים שיצהיר שלא יילחם בו. שתי הדרישות לא הגיוניות. דרושה הגדרה חדשה של המחנות הפוליטיים, מתוך הבנה שהרטוריקה הקצינה כל כך בשני הצדדים עד שאיבדה כל קשר עם היגיון. הרי אפשר להילחם בנתניהו על ראשות הממשלה גם אם אתה ימין, ובהינתן שזה לא יעבוד, אחרי הבחירות אפשר גם בהחלט לשבת איתו בממשלה, במקום לתת לו להיסחט שוב על ידי החרדים ועוד שובל ארוך של שברי מפלגות.

אבל במסגרת הלכלוכים לא צריך שכל או היגיון, אפשר לומר כל דבר. בנט, למשל, מרגיש נוח להיכנס ברמטכ״ל לשעבר על ״אסטרטגיית התיקו״ שלו, בעוד שזוהי האסטרטגיה שמנהיגה הממשלה גם היום, לאחר שהיא זו שהחליטה שלא למוטט את החמאס גם בעבר.

גם בשיח הנשי אין נחמה - ציפי לבני הגדירה השבוע את איילת שקד כלא פחות מ״אויבת הדמוקרטיה״, שקד החזירה ללבני ואמרה שהיא מחפשת שריון ונואשת לתשומת לב, וסתיו שפיר קפצה מיד על המציאה, ומבין השתיים בחרה להאשים דווקא את שקד ב״הסתה״. הציבור כבר שבע מלשמוע את הססמאות המכפישות האלה. לראיה - מפלגת העבודה מאיימת להיכחד, נפתלי בנט ושקד די תקועים על 6־7 מנדטים, ולבני לא עוברת את אחוז החסימה. וכן, מסתבר שהציבור מוצא שגנץ מתאים לא פחות מנתניהו לראשות הממשלה.

במקום להגביר את הווליום, הנאום של גנץ תפס כי הוא היה מתון, מכבד. הזכיר איך דיברנו פעם, ולא מזמן כל כך. לפני שהתמכרנו לפרובוקציות והרגשנו צורך מתמיד להעלות את הרף. 

הגענו לאיזשהו קצה עם הגישה הזו. כשכולם על פול־ווליום כבר אי אפשר באמת להגביר, ובולט דווקא זה שמנמיך קצת. מחנות שהקצינו וחצו גבול - דורשים הגדרה מחדש. לא קל להגדיר מחדש, זה לוקח זמן ודורש נחישות ועקביות. ברור גם שמי שאינו בשל עדיין להגדרה מחדש יעמוד על רגליו האחוריות וייצא נגדה. גנץ דיבר אל הקולות הצפים, וספג ביקורת מהימנים ש״הוא שמאל״, ואילו מהשמאל ספג ביקורת כי לא חזר במדויק על דקלומיהם הישנים. השאלה היא אם יצליח להתמיד בגישה הזו, אף שינסו לגרור אותו לתגרות מלוכלכות מכל הכיוונים.

ההפגנה של יוצאי אתיופיה, גם אם מוצדקת וגם אם כבשה מקום נאה במהדורה, ספק אם השיגה את המטרה. לאזרחי ישראל ממילא נמאס מהפקקים הבלתי נסבלים, וכשכל שבועיים קבוצה אחרת חוסמת כביש, כבר אין הרבה יכולת להרגיש הזדהות או אמפתיה. בסופו של הערב קומץ מפגינים החלו להתפרע, ומי שמנפץ בקבוקים על שוטרים יתקשה אחר כך לבוא בטענות אל המשטרה. אבל לא רק יוצאי אתיופיה - אווירת הפול־ווליום משפיעה על כולנו לרעה. 

ההתכתשויות, ההשתלחויות והפיצולים לא היטיבו עם שום מפלגה זולת הליכוד, ומשום מה המפלגות האחרות מחקות אותה אף שאינן מפיקות מכך תועלת. הבית היהודי - ספק אם יעבור את אחוז החסימה, הימין החדש מדשדש, משה כחלון ואיווט ליברמן מתרסקים, מרצ מתחככת באחוז החסימה וגם אורלי לוי־אבקסיס אינה מככבת. ייתכן שגם האחרים צריכים להבין שהטקטיקה הזו מוצתה. מה ייצא, למשל, לצמד אבי גבאי ושלי יחימוביץ׳ ממהלך הגירוש הפומבי של לבני? אם המטרה הייתה להשיג את סוף הקריירה הפוליטית של לבני, ייתכן בהחלט שהיא הושגה. אבל מה הרוויחה מפלגת העבודה? המהלך המביש הזה הניב פירות באושים של מנדט אחד למשך סקר אחד, ומאז המפלגה רק ממשיכה לאבד גובה. 

הגיע הזמן שיבינו גם שם - הסכינאות שלהם מרחיקה את הציבור ומרחיקה גם חיבורים. מפלגת העבודה נלכדה בתוך הגדרת השמאל־ימין הישנה, ולכן הפסיקה להוות אלטרנטיבה. במסגרת ההגדרה החדשה, השפויה, השיוך למחנה פחות משנה, ומה שחשוב הוא המוזיקה. 

מסקנה: במקום שבו מעטים מתנהגים כבני אדם, תהיה בן אדם. נראה שבכל זאת יש לזה כוח משיכה מסוים.