רשות הטבע והגנים פרסמה השבוע מודעות דרושים לעובדים זמניים לחצי שנה, ממרץ עד אוקטובר 2019, כדי לתגבר את מערכי כיבוי האש שלה בעוטף עזה (וזאת בנוסף לכוננות שתוכרז ביחידות מכבי האש). ההתארגנות מצביעה על הערכה שבאביב ובקיץ יחדשו חמאס והג'יהאד האסלאמי את שיגור העפיפונים ובלוני התבערה, וידליקו שוב את שדות הנגב.
הסיכויים להסדר רגיעה ארוך טווח בין עזה לישראל קלושים, גם אם בישראל תיבחר ממשלה חדשה. ממשלתו של בנימין נתניהו הבהירה שוב ושוב לחמאס, באמצעות המודיעין המצרי, האו"ם וגורמי מודיעין אחרים, בהם אלה של גרמניה, קטאר ורוסיה, כי כל עוד לא תוסדר עסקת חילופי שבויים ונעדרים (שו"ן) היא לא תסכים להסיר את המצור, ולא תקדם מיזמי תשתיות ארוכי טווח כמו בניית נמל ימי. ובלי אלה לא יהיה הסכם יציב שיחזיק שנים.
חמאס מחזיק בשני אזרחים ישראלים, אברה מנגיסטו והישאם א־סייד, שחצו מרצונם את הגבול לעזה, ככל הנראה בשל מצבם הנפשי. ככל הידוע למערכת הביטחון שניהם בחיים, אם כי לא ברור מה מצבם. אזרח שלישי, ג'ומעה אבו גנימה, שהסתנן גם הוא לרצועה, אינו נחשב לשבוי או נעדר וישראל אינה פועלת בעניינו. ההערכה של השב"כ היא כי עבר לעזה כדי להצטרף לארגון טרור. כמו כן מחזיק הארגון בשרידי גופותיהם של סגן הדר גולדין וסמל אורון שאול. על סמך מידע מודיעיני וסימנים שונים בשטח, קבע הרב הצבאי הראשי תת־אלוף רפי פרץ (שנבחר השבוע לראשות מפלגת הבית היהודי) שהשניים נהרגו והוגדרו חללים שמקום קבורתם לא נודע. מאוחר יותר, בלחצה של משפחת גולדין, שונתה ההגדרה. כיום נחשב גולדין לחלל צה"ל במעמד שבוי ונעדר, ושאול לחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע במעמד שבוי ונעדר.
במאמצים לקידום עסקה מטפל ירון בלום, איש שב"כ לשעבר והמתאם מטעם ראש הממשלה לנושא שבויים ונעדרים. לבלום וצוותו, שבו חברים נציגי המוסד, השב"כ ואמ"ן, אין קושי לתקשר באמצעות המתווכים השונים עם חמאס, ולהחליף עמו מסרים. אבל בשל הפערים העצומים בין שני הצדדים אין כמעט התקדמות מהותית. חמאס דורש כתנאי מוקדם לתחילת המשא ומתן לשחרר כ־50 מאנשיו, משוחררי עסקת שליט שנעצרו מחדש בגדה המערבית בעקבות רצח שלושת תלמידי הישיבה ביוני 2014 - אירועים שהובילו למבצע צוק איתן. ישראל מסרבת.
וגם אם ייפתח משא ומתן, ממשלת ישראל אימצה בפועל, אם כי לא רשמית, את מסקנות הוועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר. ועדת שמגר קבעה ב־2008 את העקרונות שצריכים להנחות ממשלות במשא ומתן לפדיון שבויים ונעדרים. העיקרון המרכזי הוא מידתיות: תמורת גופות חיילים יש לשחרר גופות מחבלים. תמורת חיילים שבויים יש לשחרר מספר מוגבל של מחבלים ולא מאות או אלפים, כפי שהיה ברוב עסקות העבר. עיקרון נוסף שקבעה ועדת שמגר הוא שאין דינו של אזרח שנחטף או עבר את הגבול מרצונו כדינו של חייל או אזרח שפועל מטעם המדינה ובשליחותה.
נטו קטאר
בהיעדר התקדמות בנושא שו"ן ובהנחה שגם ממשלה חדשה לא תשנה את הגישה הנוכחית, לא יושג כאמור הסדר ארוך טווח, וכל מה שנותר לממשלה הוא להסתפק בהסדרים לטווח קצר.
הסדר כזה סוכם כבר ב־13 באוגוסט 2018 בשיחות לא ישירות בין ישראל, חמאס, מצרים, קטאר והאו"ם באמצעות ניקולאי מלאדנוב, מתאם שיחות השלום במזרח התיכון. מצד ישראל מעורבים במגעים מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) אלוף כמיל אבו רוכון, ראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל) מאיר בן שבת, ומעת לעת גם ראש השב"כ נדב ארגמן.
ההסכם נכנס לתוקף באוקטובר 2018 לתקופה של חצי שנה, עד אפריל 2019. הוא נועד להביא לרגיעה יחסית בגבול עזה ולסיים את "מלחמת ההתשה" שהתנהלה בו מאז 30 במרץ 2018. העימותים לבשו צורה של הפגנות על גדר הגבול, ניסיונות חדירה לישראל, זריקת רימונים, הטלת מטענים ובקבוקי תבערה, ומעת לעת גם ירי רקטות ופגזי מרגמה. ישראל הגיבה בירי טנקים ותקיפות מהאוויר. מאז מרץ 2018 שוגרו מעזה כאלף רקטות ופצמ"רים. על פי נתוני משרד הבריאות בעזה, בתקריות נהרגו כ־180 פלסטינים וכ־23 אלף נפצעו, רובם משאיפת עשן. שני חיילי צה"ל נהרגו, ארבעה נפצעו באורח קשה וארבעה במצב בינוני. מאז דצמבר 2018 חלה ירידה תלולה במספר התקריות.
העיקרון המרכזי של ההסכם הוא שחמאס ידאג לשקט בגבול, יצמצם את האלימות, ירסן את ההפגנות וירחיקן מאזור הגדר. בתמורה תפתח ישראל את מעבר כרם שלום למעבר סחורות ותאפשר לקטאר להעביר כסף לייצובה הכלכלי של עזה.
מאז אוקטובר 2018 מעבירה קטאר מדי חודש 25 מיליון דולר לעזה. 10 מיליון מועברים לחברת פז, שמספקת דלק, מזוט וסולר להפעלת תחנת הכוח בעזה. אגב, לפני כמה חודשים הגשתי יחד עם עורך הדין אלעד מן מעמותת הצלחה שאילתות לרשות המסים ולמתפ"ש, במטרה לקבל מכוח חוק חופש המידע תשובה על שאלה פשוטה: האם רכישות הדלקים בישראל הן במחיר מלא, זהה לזה שמשלמים אזרחי ישראל? באופן תמוה, כאילו היה זה סוד מדינה, שני הגופים סירבו לספק את הנתונים. בסופו של דבר, ממקורות אחרים, השגתי את המידע: קטאר משלמת רק את המחיר נטו של הסולר והדלק בלי התוספות שמושתות עליו, של מסים ובלו. כלומר ישראל מוכרת לעזה ליטר סולר או דלק בפחות מ־3 שקלים לליטר, לעומת כ־6 שקלים לאזרח ישראלי.
15 מיליון הדולרים הנוספים מתועלים לשלוש מטרות. הראשונה היא תמיכה חודשית בסך 100 דולר למשפחה, שממנה נהנות כ־50 אלף משפחות. חלק
מהסכום מועבר למימון תלושים לרכישת מוצרי מזון בסיסיים כמו סוכר, אורז וקמח ל־50 אלף משפחות נוספות. הכסף הועבר באמצעות הוועדה הקטארית, שיש לה נציגות בעזה. כ־5 מיליון דולר מתקצבים מיזם שנקרא "CASH FOR WORK" - מזומן תמורת עבודה. זהו מיזם שאפשר לכנותו עבודות דחק או עבודות יזומות של תיקון כבישים, ניקוי מדרכות וכו'. האחריות לפיקוח על המיזם היא של האו"ם.
עד לפני כחודש חלק מהכספים שימשו לתשלום משכורות לפקידי חמאס. אך בעקבות כעס של תושבי עזה על שחמאס דואג לאנשיו על חשבון שאר האוכלוסייה, חדל הארגון מכך. כיום הוא משלם מתקציבו שלו את משכורות עובדיו.
המימון הקטארי בעת הזו חשוב במיוחד, משום שאונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלסטינים, מצויה על סף קריסה. יש לה גירעון של חצי מיליארד דולר לאחר שממשלו של הנשיא דונלד טראמפ הפסיק את ההקצבה. כדי לשפר את מצבה משקיעה אונר"א מאמצים בגיוס תרומות מכל מקור אפשרי.
האביב של עזה
במערכת הביטחון ובדרג המדיני בישראל מציינים בסיפוק רב את השינוי שמחוללת התמיכה הכספית מקטאר. התמיכה החודשית לנזקקים, אספקת תלושי המזון והעבודות היזומות משפיעות באופן ישיר על 150 אלף משפחות. משפחה ממוצעת בעזה מונה שש נפשות, והמשמעות היא שקרוב למיליון בני אדם - כמחצית מתושבי עזה (מספרם הוא יותר משני מיליון) - נהנים כיום משיפור קל ברמת חייהם הדלה.
אספקת החשמל בעזה עלתה מארבע שעות בממוצע ליממה ל־12 שעות. עזה מקבלת 120 מגה־ואט חשמל מחברת החשמל של ישראל (העלות החודשית, כ־40 מיליון שקל, מקוזזת מכספי המסים שישראל מעבירה לרשות הפלסטינית), ועוד 80 מגה־ואט מתחנת הכוח המקומית (שמופעלת בסולר ובמזוט מישראל). בעבר הגיעה גם אספקת חשמל ממצרים, אך בשנים האחרונות היא פסקה. מצרים טענה כי אנשי דאע"ש מחוז סיני, הפועלים בעיקר בצפון חצי האי, מחבלים שוב ושוב בקווי המתח.
הגברת כושר ייצור החשמל שיפרה גם את מאזן המים ברצועה. אם בעבר היו לתושבים מים זורמים אחת לשבוע בממוצע, כיום זה אחת ליומיים. אספקת החשמל החזירה לפעילות גם את מתקני טיהור השפכים, דבר שמסייע לצמצום סכנת מחלות ומגיפות. גם בישראל נהנים מכך. יש ירידה בהזרמת הביוב לים - וזה ניכר בחופי אשקלון. כמו כן קטן הזיהום של מי התהום ברצועה וביישובי עוטף עזה עקב חלחול מי הביוב. התפתחות חיובית נוספת היא עלייה של 35% בהיקף הפעילות של בתי מלאכה ומפעלים - מזון, טקסטיל, רהיטים - ותפוקה מוגברת בחקלאות - בעיקר גידולי תות שדה, מלפפונים, עגבניות וחצילים, שמיועדים לתצרוכת מקומית וליצוא לישראל ולגדה, ומעט לחוץ לארץ.
תרומה נוספת לייצובה היחסי של הכלכלה העזתית היא הסכמתה של ישראל לאפשר לדייגי עזה לדוג במרחק של כמעט 12 מיילים ימיים מהחוף (יותר מ־20 קילומטרים). מדובר בהכפלה של שטחי הדיג.
אבל אסור לדרג המדיני או הצבאי להתבשם מהנתונים האלה. עזה היא עדיין אחד המקומות העניים ביותר בעולם. המצוקה הכלכלית והחברתית נותרה קשה ביותר. קשה במיוחד הוא מצבם של בתי החולים והמרפאות שסובלים ממחסור חמור בתרופות ובמכשור רפואי. כ־6,000 פצועים מהתקריות האלימות מאז מרץ 2018 זקוקים לניתוחים או לטיפולים. האו"ם מתריע על ההתדרדרות, אך לא ישראל, לא הרשות הפלסטינית - שמימנה את הטיפולים הרפואיים והפסיקה אותם כחלק ממדיניות הענישה וההתנתקות שלה מעזה - ולא הקהילה הבינלאומית נחלצות לסייע.
וגם כשיש רצון לסייע הוא נתקל במחסומי הבירוקרטיה הישראלית. איש העסקים הישראלי־קנדי וולטר ארביב ובנו סטפן הציעו לפני כמה חודשים לתרום תרופות בשווי של מאות אלפי דולרים לתושבי עזה. ההצעה נתקעה זמן רב בגלל חסמים בירוקרטיים שבהם היו מעורבים המתפ"ש, משרד החוץ, המכס ומשרד הבריאות. רק לאחרונה, כפי שאישרו בפניי מקורות בממשלת קנדה, בעקבות התערבות אוטווה, ניתנו האישורים והתרופות יועברו בזמן הקרוב (גילוי נאות: אני מכיר אישית את ארביב וכתבתי את הביוגרפיה שלו, שלא הופצה לציבור הרחב).
הסכם הרגיעה קצרת הטווח יפוג כאמור באפריל. לא ברור אם ממש לפני הבחירות או כמה ימים לאחר מכן. יש כבר עתה מאמצים של נציגי ישראל, יחד עם המודיעין המצרי, האו"ם וקטאר, לחדשו במתכונת זו או אחרת ואולי אף לשדרגו.
בעבר פורסם שראש המתפ"ש הקודם אלוף יואב (פולי) מרדכי היה במגעים בין השאר עם קטאר, איחוד האמירויות ומדינות ערביות אחרות, כדי לקדם איסוף תרומות, סיוע כספי והסכמי רגיעה. אפשר להניח כי גם מחליפו האלוף אבו רוכון עשה זאת מאז שנכנס לתפקידו ב־29 במרץ 2018 (יום לפני תחילת האירועים בגבול עזה), וימשיך לעשות זאת על פי הצורך.
גם כשההסכם תקף, כל תקרית קטנה בגבול, כל פגיעה בחיי אדם, במזיד או בשוגג, משני הצדדים, עלולות לחדש את האלימות. אך אם לא יחודש ההסכם, אפשר להעריך בסבירות גבוהה כי שוב יחזרו המראות של אביב וקיץ 2018 - הצתת שדות, הפגנות על הגדר, פגיעה בגדר ובציוד בניית מכשול הגבול. ישראל תגיב בעוצמה וחמאס והג'יהאד ישגרו רקטות וטילים. ושוב ייקלעו שני הצדדים למעגל הקסמים של האלימות.
אם זה יקרה, זה יתרחש בעת הכי פחות נוחה לישראל, לפני הבחירות או מיד לאחריהן, כשהקשב של הדרג המדיני יהיה נתון לפוליטיקה הפנימית. עזה ממשיכה להיות חבית אבק שריפה שעלולה להתלקח ולהשפיע על תוצאות הבחירות ו/או על המגעים להרכבת הממשלה לאחריהן.