לפעמים המחשב מקפיץ לי כל מיני הודעות מפינות עלומות. יש למחשב וגם לטלפון של כל אחד מאיתנו רצונות משלהם, שלא לכולם אנחנו שותפים. זה קרה לאחרונה, כאשר קפצה לי איזו הודעה. בדרך כלל אני לא פותח מחשש שמשהו יקרה למחשב ואצטרך שוב להטריד את הבנים שלי שיבואו לסדר את זה, והם גם יצעקו עלי: אמרנו לך לא לפתוח דברים שאתה לא מבין. 



בכל זאת פתחתי. גוגל הודיע שהזכירו את שמי באיזה מקום. זה חייב אותי למעשה נועז יותר: לפתוח את הקישור שבו הוזכר שמי. התברר שזה מאמר ב"הארץ". אזכור שמי לא חשוב שם ושולי לחלוטין, אבל נחשפתי למאמר שעורר בי צער ואפילו זעם. 
 
שם המאמר: "חופשי ומאושר עם סרט אדום על היד". כותרת המשנה: "הייתי שחום העור היחיד באשכבה הלבנה של עמוס עוז בצוותא". 
 

שם הכותב: בן אדם אוניברסלי. בסוף המאמר יש הסבר לשם העט: "בן אדם אוניברסלי נולד ב־1961 כמחמוד אבו שארב ביישוב הבדואי חורה שבנגב". מסופר שהוא אינטלקטואל, מרצה ופובליציסט, אתיאיסט וא־לאומי. 
 
מחמוד האוניברסלי כותב נפלא. הוא מספר: "עליתי מעיירתי חורה שבצפון הנגב לעיר הגדולה תל אביב למקדש צוותא, שם הוצב ארונו של עמוס עוז על הבמה. החל מעשר וחצי בבוקר החלו לנהור לשם חסידים כדי לחלוק לרבם כבוד אחרון, וגם אני נכנסתי למתחם ועמדתי בסוף הטור הארוך והמתפתל וסקרתי את ההמונים מלפניי, לצדדיי ומאחוריי. אני מיד בלטתי, בהיותי השחור או שחום העור היחיד". 
 
היכן שמי? בדיוק כאן ורק כאן: "לפני עמד דן מרידור ועל פניי חלפו דדי צוקר, בני גנץ, מאיר עוזיאל, מאיר שלו, עדנה ארבל, חיים אורון, דב חנין, פיני בדש, עודד קוטלר מנחה האירוע, השחקן דב גליקמן, אהוד ברק ועוד ועוד". נכון, הייתי שם. אינני מוזכר שוב ואינני הנושא. גוגל לא היה צריך להפעיל את כל עוצמות המחשוב שלו ולהטריד את העננים כדי להודיע לי ששמי מוזכר, אם מדובר בסך הכל באזכור כזה. 

חומת ההפרדה בבית לחם. "חומה זמנית עד שייפסק הטרור הערבי", צריך להיות כתוב בה. צילום: רויטרס

 
הכותב מתאר שהוא מתקרב לעמדת הבידוק, והנה מתגלה נושא המאמר. שלושה אנשים עטו עליו, הוציאו אותו מהתור, ביקשו תעודת זהות, לקחו את התרמיל שלו וכדבריו "מתחילים לנבור בו. לאחר מכן מובילים אותי לפינה פנימית דמוית קונכייה, סגורה משלושה צדדים והצד הרביעי ללא דלת או קיר, ומושיבים אותי על כיסא פלסטיק. תרמילי פתוח ומונח לרגליי, תכולתו פזורה על הרצפה סביבו, ומסבירים לי שאני צריך להמתין כאן עד ששליח יחזור עם התעודה שלי אחרי שתיבדק בחלונות גבוהים יותר". 
 
הוא עבר חיפוש טורדני. עוד דבר הציק לו: "על פניי חולפים להם בזה אחר זה חיים אורון, מאיר שלו, עדנה ארבל, פיני בדש, לאה צמל ואחרים, שכזכור עמדו לצדי בתור בכניסה, נועצים בי מבטים וממשיכים בדרכם". תודה לאל שאני לא מוזכר שנית. 
 
בסוף הוא קיבל סרט אדום על היד המאשר שהוא נבדק. מחמוד כותב: "עכשיו אני אדם חופשי ומשוחרר עם סרט אדום על היד, וממשיך לסרוק את האולם והמעברים בתקווה למצוא מישהו בצבע שלי כדי שאוכל לחלוק איתו את החוויה שאולי גם הוא חווה". אין, והוא ממשיך: "ניסיתי לעניין את האנשים סביבי בחוויה שעברתי. חשבתי שמכיוון שצוותא הוא מעוז יפי הנפש החומלים על ערבים, מהגרי עבודה וחתולים, אולי מישהו יזדעזע מהסיפור שלי. אף אחד מאלה שפניתי אליהם לא טרח אפילו להתעכב ולשמוע. תשובה אחת נחרתה בזיכרוני. זו הייתה גברת שקראה ש'אם עמוס עוז היה בחיים והיה שומע על זה, היה נעצב'". 
 
גם אני נעצבתי. זעמתי. הביטו וראו למה גורם הטרור. זו זוועה מתמשכת שאני לא מבין מדוע איננה מעוררת את המחאה של יותר בני אדם. מדוע הערבים עצמם אינם מתקוממים נגד הטרור שבגללו הם חייבים לעבור השפלות של בידוקים והטרדות ואיבוד זמן והפיכת מזוודות?
 
הצעתי פעם שבכל נמל תעופה בעולם יהיו שלטי ענק: "אנו מצטערים, באשמת הטרור הערבי עלינו לבדוק ולגרום לכם אי־נוחות". שלט כזה צריך להיות גם על חומת ההפרדה. "חומה זמנית עד שייפסק הטרור הערבי", צריך להיות כתוב בה.
 
מחמוד, אני זועם על כך שהניסיון המצטבר מחייב לחשוד שאדם שמראהו כמראה שלך עלול לבצע מעשה טרור. בגלל הטרוריסטים כולם חייבים להתגונן. מעניין שאפילו לא אחד מהטוקבקיסטים המגיבים למאמר ב"הארץ" לא הבין זאת, ולא זעם כמוני על אי־הצדק הזה.