הכל החל כשהילד הודיע שהוא רוצה להזמין אליו חבר חדש מהגן. כמובן ששמחתי לשמוע שהילד מרחיב את מעגל החברים שלו. אלא שלא ידעתי אז שיש מעגלים שכשהם נפתחים, אתה מגלה בתוכם גם את ימ״ר מרכז. ברגע שנשמע צלצול הפעמון בדלת, הילד זינק בשמחה לקבל את חברו החדש, שאותו נכנה ע׳. הוא הגיע יחד עם אמו (אותה נכנה א׳) ועם עוד בחור צעיר שהתעקש להישאר במסדרון של הקומה שלנו.
 
קצת התקשיתי להבין את הסיטואציה. ״בוא אחי, כנס, שתה משהו״, אמרתי לו, ״חם, קפה, תה, קר, מה שבא לך״. ״לא זה בסדר, אחי, אני כאן״, הוא אמר בנימה פורמלית. ״מה כאן? מה זאת אומרת?״. ״הכל טוב, אל תדאג, אני מרגיש בנוח״. ״טוב״, אמרתי בפליאה וניסיתי להבין מה הולך כאן לעזאזל, ״אתה אח של ע׳?״. ״לא בדיוק, אני יותר חבר של המשפחה״.
תוך פחות מדקתיים הילדים כבר היו בחדר המשחקים, וכל הצעצועים כבר היו על הרצפה כפי שקורה תמיד כששני בנים עתירי היפר, שופעי אקטיביה ודלי קשב נפגשים. מהר קראתי לאשתי לחדר השינה וישר פתחתי את המגירות שבשידה שמתחת לטלוויזיה והתחלתי לסרוק כל נייר אפשרי שזרוק שם.

״איפה זה הדבר הזה, הלוח קשר, הלוח הורים הזה שהביאו מהגן?״, אמרתי לאשתי בלחץ תוך שאני ממשיך בחיטוט הקדחני. 

״אמרתי לך לצלם את זה שיהיה לך״.
״בסדר, אבל לא צילמתי, אז מה זה עוזר עכשיו?״.
״בפעם הבאה תקשיב למה שאני אומרת, אני לא אומרת את זה סתם״.
״אני לא מבין, מעולם לא שמעת מאחד ההורים בגן שאת בקשר איתם במה ההורים של ע׳ עוסקים?״.
״אני חושבת שמישהו אמר פעם שהם עובדים בעסק המשפחתי, עושים שם כל מיני דברים״.
״כל מיני דברים בעסק המשפחתי. אין הגדרה יותר בעייתית מזו״.
״אותי דווקא מרגיע שיש חבר של המשפחה במסדרון שבנוי כמו טנק מרכבה סימן חמש מאות״.
״טוב, מצאתי״, הכרזתי ולקחתי לידי את דף הקשר, שם זכיתי לקבל את הפרטים הבסיסיים על ע׳: שמות ההורים ושם המשפחה. ״אוקיי״, אמרתי ברעד, ״זה מה שחשבתי שזה, אפילו יותר״.
״מה זה אומר 'אפילו יותר'?״
״זה אומר הרבה״, תמצתי. לא רציתי להרחיב בפניה ולהסביר לה שמשפחתו של ע׳ - הילד החמוד להפליא והמנומס - עומדת כבר שנים בראש רשימת היעדים של ימ״ר מרכז ומחזיקה, על פי פרסומים שונים, ארגון של 50–100 חיילים ושווי שמוערך ביותר מ־100 מיליון שקל. 

אבל מה שהכי עצבן אותי זה שדף הקשר הספציפי הזה של הגן היה בעצם מין מגנט כזה שאמור להיתלות על המקרר. ״אני לא מבין את זה״, רטנתי, ״זה מגנט, זה אמור להיות על המקרר, כדי שאם במקרה ארד אומר שהוא רוצה להזמין חבר כלשהו, אפשר יהיה ישר לעבור על הרשימה ולוודא שהוא לא ממשפחת פשע, בדיוק בשביל זה״.
״ואם כן אז מה? ע׳ והוא מאוד מסתדרים, וורד הגננת אומרת שהם כל הזמן משחקים בחצר ביחד״.
״כל עוד זה לא החצר של כלא מעשיהו אז בסדר״.
״וגם אם היית יודע לפני כן שע׳ מגיע ממשפחה מאורגנת היטב כמו שאומרים, מה היית עושה?״.
״אני יודע, אולי לפחות לא הייתי פותח את הדלת בבוקסר. נתחיל בזה״.
בדיוק בשלב הזה הדלת של החדר נפתחת בסערה, והילד וחברו מגיחים עם אקדחי צעצוע ו״יורים״ לכל עבר. אני קצת מחוויר לנוכח הסיטואציה.
כמה שעות מאוחר יותר הוריו של ע׳ הגיעו לאסוף את ע׳ שלהם, כשבדיוק הילדים דיברו ביניהם על ״סופר החודש״ החדש בגן, שהחליף את לוין קיפניס, והוא לא אחר מאשר יהונתן גפן. ״סופר החודש״ הוא מין פרויקט ייחודי לגן, שבו כל חודש מפנים בגן את הזרקור ליוצר אחר בתחום סיפורת הילדים ואף מעניקים לו את הבריסטול המרכזי בכניסה לגן לצורך תליית מבחר יצירות פרי עטו.
 
כמובן שמיד כששמענו את השיחה הסברנו לארד שלנו שיהונתן גפן הוא בעצם בן משפחה שלו, אולם ע׳ התקשה לקבל את זה. ״יהונתן גפן הוא גם משפחה שלי, יש לי אותו בבית״. בתגובה ארד שלי הבהיר לו כי ״לא, הוא שלי במשפחה ואני לא נותן לך אותו״. 

״ארד, אין דבר כזה״, התחלתי להגיד לו, אבל אביו של ע׳ קטע אותי באמירה חד־משמעית מתומצתת ומזוקקת לשלוש מילים: ״משפחה זה משפחה״. באותו הרגע ידעתי שהסטופר אצלי בראש התחיל לפעול. סטופר שסופר את ״תקופת הצינון״ מאז אותו הרגע שבו נאמר לי המשפט המושלם הזה - בהתחשב בסיטואציה ובהקשר שבו נאמר כמובן - ועד הרגע שבו אוכל לכתוב על זה בעמימות הנדרשת כמובן.

כשע׳ ומשפחתו יצאו מהדירה שלנו ויצאו מהבניין, הצצתי מהחלון וראיתי אותם צועדים כשאותו ״חבר משפחה״ מלווה אותם בדריכות. כשהגיעו לאוטו שלהם הגיח פתאום עוד ״חבר משפחה״ ועלה על קטנוע שחנה ליד הקטנוע של ״חבר המשפחה״ הראשון. ברגע שהרכב האיץ, גם הם החלו לנסוע וליוו את האוטו משני צדדיו.

״שלא תורידי בטעות את דף הקשר מהמקרר, כן?״, אמרתי לאשתי לאחר שהסטתי מבטי מהחלון. ״חשוב שזה יהיה על המקרר תמיד״.