פרקי לנדאו

זה היה לפני 20 שנה באחד המפרצים הקולינריים שאלי לנדאו בנה בהרצליה פיתוח ושעליהם לא קיבל די קרדיט. עו"ד דב ויסגלס, לנדאו ונניח גם ראובן אדלר, יצאו מ"עד העצם" ועמדו על המדרכה הרחבה אפופי עשן קובני. יוסי גנוסר ואני יצאנו מ"טאקאמרו". הפקעות האנושיות הקטנות חברו בצ'פחות עלי כתף לתא בריא ותאב חיים. כולם, חוץ ממני, הביטו בקצה הבוער של הקוהיבה כאילו הוא מחזיק את סוד הבריאה, פלטו עשן לשמיים ולדעתי, גם הפליצו בנחת. זה מה שגברים חזקים עושים על גג העולם. כולם היו זחוחים וטובי לב כפי שרק ישראלים שאכלו טוב יכולים להיות.

עד אותו יום הכרתי את ויסגלס דרך המכתבים ששלח למערכת בשם מרשו. את לנדאו התחלתי לתעד ב–1983 ולמרות הכל, נשארנו ביחסים טובים. שבנו ונפגשנו מספר פעמים בהמשך הדרך והוא דיבר חופשי, לציטוט ועד כדי פגיעה באינטרסים שלו. גם בגלל זה חיבבתי אותו. כולם לחצו ידיים בפקיקת מפרקים, חוץ מוויסגלס שלא הושיט לי. גנוסר, שהיה חד כתער, אמר: "אז מה, דובי, מיברג נמצא אצלכם במקום גבוה ברשימת הגרדומים בבוא היום?". "בעשירייה הראשונה", השיב ויסגלס.

אני אוהב לשוב למפגש המקרי ההוא, מכיוון שהוא כל מה שקרה בישראל במיקרוקוסמוס של קבוצת חוד בחפ"ק אזרחי. זה היה עמוק בשלטון הליכוד, אחרי מלחמת לבנון. האדמה רעדה אבל לא נבקעה, לא ישבתי בבית ורעדתי מפחד. זו הייתה שיחה היתולית וככל שהייתה יכולה להטריד, אפילו אורי דן לא תכנן ברצינות אקציות ליליות והעלמת יריבי שרון בערבות הנגב. זה היה הומור טיהורים תפל ומחזור הדם הישראלי הצליח להכיל אותו, רוב הזמן ללא אבידות בנפש.

דן היה היחיד שהתעקש שנקבל את שרון כראש ממשלה וצדק. החשש שלי מסביבתו הקרובה של שרון ומגייסות עם ישראל שראו בו מלך, לא הילכה עלי אימים אבל הדאיגה אותי במידה. היה להם חוסר יכולת מפחיד להבחין בין טוב ורע, פולחן האישיות של שרון הגיע לממדים כאלה שבדרך נשחקו מתנגדיו הקולניים. באותם ימים הכריז שרון כי אם ייכשל בנימין נתניהו בליכוד הימין ובהובלתו לשלטון, הוא שרון, רואה עצמו כמועמד לראשות הממשלה. רק אנשים תמימים במיוחד קנו את פוזת האיכר עם כבש על כתפיו הולך בשדות החווה כשהוא שורק לעצמו "באה מנוחה ליגע". מה שהיה יפה בעיני הוא שאנשי שרון מובהקים כלנדאו וגנוסר התרחקו משרון על בסיס אידיאולוגי אך לא מסיבה זו בלבד. הם היו חושבים עצמאיים והיו מוכנים לשלם את המחיר המלא בהרחקה בשל זכותם לחשוב אחרת ממנו.

ממרחק המקום והזמן אני מוכן לקבל חלקית את הטענה שייחסו לי: שהחרון והזעם שבהם כתבתי על שרון (ולנדאו) כיסו בעצם על חיבה סמויה שחשתי אליו ועל סוג מסוים של התפעמות מכוחניותו, קסמו האישי וחוש ההומור הדשן שלו. זה מסביר אולי מדוע התעקשתי כל כך להיצמד אליהם. לעקוץ ולנגב חומוס. להקיז דם ולקשור תחבושת על המצח. כאשר הטענה נגדי הפכה לתקפה וקולנית, נאלצתי לבדוק ביושרה אינטלקטואלית שמא צודקים הגורסים. ככל שחיטטתי בנפשי, לא מצאתי צידוקים לתזה של אהבה נכזבת. נכון שכאשר נקרתה בדרכי הזדמנות לטפטף עליו מילה טובה בסמבטיון השוצף והקוצף של העיתונות, גם אם יכעסו עלי בשינקין - השחלתי. החווה ושינקין היו מתועבים בעיני באותה רמה. לפחות כמטפורה. כך קרה שלא הצלחתי לעלות באמת על הרשימה הנכספת של שנואי נפשו ונפש עוזריו.

בדרך לנאום הראשון של ראש הממשלה נתניהו במושב משותף של הקונגרס, נתקלתי באורי דן בלה גוארדיה. הייתה לנו היסטוריה. אורי בהיותו דן, קילל משהו קטן ואחרי שמחזור הדם שלו נרגע, התנהלה שיחה מרתקת. מדי פעם עצר ונעץ בי את עיניו הגדולות וזיק של משטמה חלף בהן. כך היו גם יחסי עם לנדאו; אפשר לומר ואמרו עליהם הרבה, אבל הם ידעו לחטוף כמו גדולים. התקפלו נגד קיר, דיממו ולא הפסיקו להשיב אש. אני מעריך אותם על זה.

בקיץ לפני רצח רבין הופיעו ניל יאנג ופרל ג'אם בישראל. ראיתי אותם בבריכת הסולטן וקיסריה. שבוע קודם לכן פגשתי בגדה את נדיה מטר ו"נשים בירוק", שעשו רעש רב ואמרו דברים קשים ולא מקובלים "אצלנו". בבריכת הסולטן ישבתי על סלע לבד והזעתי. איב הירו מ"נשים בירוק" זיהתה אותי והביאה לי כוס עם וודקה ומיץ אשכוליות. זה היה נחמד מצדה. נחמד ברמה האנושית האלמנטרית ביותר, נחמד יותר מגנץ ואשכנזי מוציאים קנקן לתקשורת מול הבית, כך תיארתי את זה בעיתון. ספק אם הייתה לי מעידה פובליציסטית חמורה יותר מלומר מלב המיליה שלי מילה טובה על "נשים בירוק". הרגשתי שנוא יותר מהערבי שהסגיר את הל"ה. לא הייתי מספיק חכם אז כדי להבין את ההשלכות המרחיקות לכת של התופעה הזאת משני הצדדים. לא יכול הייתי לצפות שהישראליות תגיע - דרך רצח רבין - לקיטוב כה נורא שבו שני צדיו הנצים של עם ניצל אחד, שונאים זה את זה בכוונה כה גדולה. לכן הרגשתי צביטה בלב עם מותו של אלי לנדאו לפני שבועיים. הוא לא היה כזה. ניתן לאזן בו את הטוב והרע, אבל לא הייתה בו שנאה. לא לשם דבר. בסופו של דבר, הבנתי מהי אהבת מולדת. אינך יכול לחיות במקום שאינך אוהב באמת או שהביקורת על התנהלותו גדולה מהחיבה אליו. מקבלים מזה סרטן.

***

יותר מכל רצה אלי לנדאו להיות חבר כנסת. הוא היה הכתב הצבאי של "מעריב". הוא השתתף בכיבוש הכותל. הוא כתב ספרים שעשו מהם סרטים בהוליווד, הוא היה עוזרו של שרון במשרד החקלאות, יו"ר השק"ם וחברת חשמל, ראש עיריית הרצליה כ–15 שנה. ראש עיר בנוסח הכוחני שמזיז דברים, בונה בניינים ומציב ערי לוויין ישנוניות על המפה. קאדר ההייטק בהרצליה פיתוח על בליסתו האנינה חב את החוויה ללנדאו. יחד עם שרון שרטט לנדאו את מפת ההתיישבות הגדולה בגדה, שממנה בלט פין טופוגרפי זקור שנתקע לשמאל בישבן. הוא היה חתנו של עובד בן–עמי שהקים את אשדוד והיה בעל הבית של "מעריב". נשוי לליאורה ואב לארבעה. והיו לו חברים טובים. לא טובים מספיק בשביל להכניס אותו לכנסת. לא הצליח לו בשביעיות.

הוא היה איש מחנה שרון, אלא שלשרון לא היה מחנה כי אם ילדי צל. המחנות השונים בליכוד חברו להצניח את נתניהו למקום מרופד בקדמת הרשימה כנכס אלקטורלי שהכל נמסים בפניו. לנדאו נשאר עם ציפייה מיוזעת כמעט עשר שנים. זאת בעיה שמצניחים נסיך ייצוגי שישב 12 שנה באמריקה כמו חתן לחופתו ואתה צריך להזיע? שאלתי אותו ב–1988. "אלה הם החיים הפוליטיים", אמר לנדאו, "אין לי תשובה אחרת. כמה פעמים ניסה ד'יזראלי להיות חבר פרלמנט? עד היום הוציאו חברי המרכז צ'ולנט לא רע בסך הכל".

אף פעם לא ראיתי מישהו בחליפה שש כל כך לחיכוך תגרני עם ש"ג מבולבל ולא מנומס או עם מאבטח של נשיא שביקש ממנו לעלות על המדרכה, בהרצליה. נפנוף האצבע המתרה מול אפו החיוור של בן שיחו. כינוס הכתפיים המוצקות והקפצת השרירים טרם שחרור הראסיה. לנדאו, לפחות על פי עדותו, מעולם לא הרים יד.

עם רן אדליסט הוא התגלגל בחיבוק היאבקות חופשית ממדרגות מצודת זאב אל החול. אבל שניהם הודו שהיה מדובר בחיבוק דוב סחבקי. נחום ברנע כתב כי לנדאו ביקש לחבוט בו במרכז חרות. על פח באתר בנייה בהרצליה כתב מישהו "מוות לערבים". כאשר חלפנו על פני הגרפיטי, אמרתי ללנדאו לקחת רוורס לראות את המילים. לנדאו התעצבן והורה בקשר: "שמישהו יבוא עכשיו עם פח צבע וימחק את זה". גם אם זה היה בשבילי, היום אף אחד לא היה טורח. וזה ההבדל כולו בגרפיטי אחד.

הוא היה ילד חוץ בקיבוץ חפציבה, וזה לא היה קל. כי בחלק ממהותו היה חבר של מיקי אלבין מתל אביב. רב המרחק מבית אסיה לאדי קקאו ולנופים שהרנינו את לנדאו. "הצבעתי בפעם הראשונה כשהדרכתי בקורס קצינים", סיפר לי בראיון הראשון. "זה היה במאהל בשדה, וחקה חופי שאל אותי אם אני זוכר שאני מחפציבה. הפרשנות של זה באופן ידידותי - וזו לא הייתה התערבות פוליטית - אחדות העבודה. ואז באמת הצבעתי אחדות העבודה. לא הייתי על הסיפון של 'אלטלנה' אבל גם לא הייתי על הסיפון של 1977". עזר ויצמן קרא לו להצטרף לחרות. עם בואו הכריז בגין מעל הבמה על הצטרפותו של איש חשוב, הכתב הצבאי של "מעריב".

מה שתמיד קפץ לראשו של לנדאו במפלגה היה הדימוי של השריקה. "כשאני עומד בפני חברי אצ"ל, זה כמו שנכנס הילד של י.ל. פרץ ביום הכיפורים ושרק את השריקה ההיא בבית הכנסת והרבי אמר שזו השריקה שתפתח לנו את שערי הרקיע. כשאתה נכנס לתוך הקבוצה הזאת, קשה מאוד להתווכח איתה, למרות שאתה לא נופל על אוזן אטומה".

הקרע בין שרון ובינו אירע לפני מלחמת לבנון. כך נחסכה מלנדאו הגיבנת שהעיקה על שרון כל זמן שעיני השמאל לא טחו מראות אותה, ולבנון עוררה כעס. בהמשך הפך שרון לטעם החודש. "אילו יכולת לכתוב ששאלת את אלי לנדאו: האם תתמוך באריק שרון לראש ממשלה, ואז הייתה שתיקה ארוכה כי לנדאו היה צריך לחשוב על תשובה דיפלומטית, הייתי אומר לך שצדקת. אילו היה הולך בדרכו והכל היה מסתדר על פי התסריט שראיתי לפני שנתיים, הייתי אומר לך שהתשובה היא כן. הואיל והתסריט שלי התקלקל וההפתעות המדיניות והאישיות אירעו, אצטרך לחשוב הרבה כדי לתת לך תשובה כנה. כל הכוחות נעמדו מולו, וסברה ושתילה נתנו להם תירוץ. למרות שאריק ידע משיחותיו עם בשיר ג'ומאייל שהוא בחור אכזר, אני לא מאמין לרגע שאריק העלה בדעתו שכל הקבוצה סביבו יכולה להרוג ללא הבחנה. כמו שאני מכיר את עמוס ירון מהצנחנים, הם עצרו מערכה שלמה בגלל שראו ילד בקצה רחוב. אפילו בהליכה לכותל המערבי עצרנו בגלל שילד נעלם מאמו. זה סיפור שכתבתי".

אתה בעד לדבר עם ערפאת? שאלתי אותו ב–83'. "אני בהחלט בעד לדבר עם ערפאת", אמר לנדאו. באילו תנאים? "בתנאים שבהם אנשים מדברים. ערפאת הוא אדם שעשה הרבה טעויות ופעל בשיטות שלא נראות לי, אבל אני מעריך שעם ערפאת יהיה אפשר להגיע לפתרון - אז צריך לדבר גם עם ערפאת". האמירה הזאת הקדימה את רבין בעשור ואת הליכוד ב–20 שנה, ובמובן מסוים חרצה את גורלו של לנדאו בליכוד. לשבט כמובן. במובן של בוא נדחף אותו על קרחון לאנטרקטיקה.

***

בעיקר נסענו הרבה. חבורה של חולי הגה. הגדה כולה הייתה תחת עוצר. הכפרים העוינים חסומים. מילואימניקים הלומי עייפות שמרו ליד מחסומי מסמרים, ואלי לנדאו שעט בכבישים. הוא היה נפעם. הוא היה נרגש. כל נימי נפשו היו חשופים על בהירותם האידיאולוגית. לעתים רחוקות חלפה עננה קטנה של פיכחון על פניו. הוא גירש אותה מעליו. כאומר, שלום לך עצבות. על המושב בינינו, בין המע"דים, היה מונח מיני–עוזי טעון, דרוך ומרושע למראה וקצת סקסי. לא הייתם חבורה ברוטלית במקצת? שאלתי. "אני לא חושב שאני איש גס רוח. אני יודע לתת כבוד. אני יודע להיות נימוסי, אני יודע להתנהג לקשיש. ההתמודדות הייתה ברוטלית, זה היה כמעט אחד נגד כולם ולא תמיד בררו בכלים. אבל לא היו התבטאויות נגד חלשים. אצלי מגישת התה במשרד החקלאות הייתה אישה חשובה מאוד. היא בכתה כשהלכנו, היא פשוט בכתה".

לנדאו צדק. מהשלב שבו נדמה היה שלא יכול להיות רע יותר, נעשה בלתי נסבל, ועל רקע נכלוליו האפיים של נתניהו נבקעה ארץ אהובה כמו בגט יבש. שרון שקע בתרדמת. לנדאו חלה והלך הביתה. אורי דן מת. כאשר לנדאו הביט למעלה, הוא ראה את השובל הזוהר של נתניהו צונח אל הכנסת ובלע את רוקו בכבדות. הנסיכים הללו, נתניהו, בגין ומרידור, הפכו לצפרדעים כאשר נשקו להם. ובעיקר פחדנים. עם לנדאו תמיד היה ניתן לגמור עניין במכות. כאשר התחרבנה ללנדאו הפנטזיה, הוא עשה הסבה למציאות. נתניהו גרר עם שלם איתו לג'יפה והפך אותנו לשנואים על עצמנו ועל זולתנו. כשהכל ייגמר, הוא יישב ויערוך אסופת מאמרים נחשבת על האיום האיראני. עדיף "ירושלים לנצח" של לנדאו.