מופע הצביעות שהחל כאן, ברגע שהתבררו פרטי הרצח המזעזעים של אורי אנסבכר, היה מרהיב. בזה אחר זה הוציאו שרי הממשלה הודעות תקיפות בדבר הצורך הדחוף לקזז מהכספים שמעבירה ישראל מדי חודש לרשות הפלסטינית, את הסכומים שהרשות עצמה מעבירה כמשכורת למחבלים, ותעביר ככל הנראה גם לרוצחה של אנסבכר. במשך שנים מעבירה מדינת ישראל את הכספים האלה ומסייעת לממן, הלכה למעשה, כל פלסטיני שמוכן להשקיע מזמנו ומרצו כדי לרצוח יהודים.
רק בשבוע של הרצח בחרה הממשלה להעביר את המנה החודשית, בלי ציוץ של מי מחבריה, ובלי לקזז שקל, אף שהחוק החדש של ח"כ אלעזר שטרן מחייב את זה. ואז, רגע אחרי הרצח, התעוררו השרים בזה אחר זה. השר בנט "דרש", השר ישראל כץ "תבע", וראש הממשלה בנימין נתניהו "התחייב" לטפל בזה כבר בימים הקרובים.
שר האוצר משה כחלון הזכיר השבוע לאראל סג"ל ולי, ב"כאן 11", שהחוק מחייב את שר הביטחון להגיש לקבינט אחת לחודש דוח המבהיר איזה סכום העבירה הרשות באותו חודש למחבלים, ועל סמך הדוח הזה הקבינט אמור לאשר את קיזוז הסכום מכספי העברת המסים החודשית שלנו לפלסטינים. "שר הביטחון בנימין נתניהו לא העביר את הדוח הזה", טען כחלון. "ברגע שהדוח יועבר והקבינט יצביע, אני מקזז את הכסף בתוך שלוש דקות".
הסיפור שיסופר כאן יבהיר עד כמה עמוקה הבעיה. עד כמה אין מדובר בעניין טכני של דוח כזה או אחר, או של הצבעה כזו או אחרת. ממשלת ישראל, החוששת לשלומה של הרשות הפלסטינית, פשוט איננה מעוניינת לקזז את הכספים הללו, גם כשהיא יודעת שמיליארדים מהם כבר זרמו בשנים האחרונות לעידוד ולהחזקה של טרוריסטים שדם יהודים על ידיהם. וכדי להבין עד כמה השיח של שרי הממשלה בימים האחרונים - "לחתוך", "לקזז", "להקפיא" - הוא בלוף, צריך לראות כמה רחוק מוכנה מדינת ישראל ללכת, גם במקרים אחרים, כדי שלא לפגוע בכספים שהיא מזרימה לאבו מאזן.
פסק דינו של השופט משה דרורי, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שניתן במחצית שנת 2017, היה מטלטל. במשך שנים ארוכות דן דרורי בתביעת הפיצויים שהגישו עשרות פלסטינים ששיתפו פעולה עם ישראל במלחמתה בטרור, נגד הרשות הפלסטינית. הללו, כך נקבע בפסק הדין, נחטפו בידי הרשות משזו חשדה שהם פועלים לטובת ישראל. הם נכלאו ועונו עינויים קשים במתקני החקירות שלה. בפסק דין שנפרש על פני יותר מ־1,800 עמודים קבע השופט דרורי שהרשות חבה באחריות נזיקית כלפי 52 התובעים.
העדויות שעלו בכמעט מאה ימי דיונים היו קשות. בין השאר תוארו מכות חשמל, תלייה ממושכת כשהרגליים למעלה והראש למטה, שפיכת פלסטיק רותח על הגוף, עקירת ציפורניים ושיניים, עיקור, החדרת שיפוד מתכת לוהט לאיבר המין, החדרת בקבוק זכוכית שבור לפי הטבעת, רצח ואונס של בני משפחות החשודים, ועוד ועוד. הרשות הפלסטינית, חשוב לומר, הייתה חלק בלתי נפרד מההליך הזה. עורך דין מטעמה ייצג אותה, ובעלי תפקידים מטעמה העידו ומסרו תצהירים.
בשלב הראשון, בהחלטת ביניים, לפני שיקבע מה שיעור הנזק שנגרם לכל אחד מהמשת"פים שעברו עינויים, פסק השופט דרורי כי הרשות תשלם לתובעים סכום ראשוני של כחצי מיליון שקל, כ־10,000 לתובע, בגין הוצאות המשפט. עורכי הדין אריה ארבוס וברק קדם (משרד ארבוס־קדם־צור) פנו בעקבות ההחלטה לרשות הפלסטינית כדי שזו תשלם את מה שפסק בית המשפט, ומשלא הצליחו להוציא ממנה את הכסף, המשיכו הלאה.
החוק שנחקק בעקבות הסכמי אוסלו - בשמו הרשמי: "החוק ליישום ההסכם בדבר רצועת עזה ויריחו" - קובע ששר האוצר רשאי לקזז מכספי המסים שישראל מעבירה מדי חודש לפלסטינים, כספים שהרשות חייבת למדינת ישראל, לתאגידים של המדינה, או ל"אדם אחר בישראל". בהתאם לחוק הזה, פנו עורכי הדין ארבוס וקדם, פרקליטיהם של 52 משתפי הפעולה שזכו בפסק הדין, אל שר האוצר כחלון, עם העתקים ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, לפרקליט המדינה שי ניצן ולשרת המשפטים איילת שקד, וביקשו להפעיל את הסמכות הקבועה בחוק כדי לקזז מכספי ההעברה הפלסטיניים את חצי מיליון השקלים, ולשלם אותם "לאותם אלו שנכלאו ועונו, שסיכנו ואף שילמו בחייהם כיוון שסייעו למדינת ישראל ולכוחות הביטחון במניעת הטרור הפלסטיני".
ישראל, כך פירטו עורכי הדין, מעבירה מדי חודש לרשות מאות מיליונים; הרשות - כך לפי נתוניה שלה - מעבירה למחבלים ולמשפחותיהם כשני מיליארד שקלים לשנה, ואין סיבה שאותם חצי מיליון לא יקוזזו מההעברה החודשית, כפי שמאפשר החוק.
ברשות הפלסטינית נעמדו על הרגליים האחוריות בניסיון לשכנע את ישראל שלא תמנע מהם את הכסף. תצהיר שהגיש לבית המשפט ג'וואד עמאווי, היועץ המשפטי של שר האוצר הפלסטיני, גילה שישראל מעבירה לפלסטינים מדי חודש בחודשו 700 עד 900 מיליון שקל - כספי מסים שהיא גובה בעבורה. עמאווי ניסה לשכנע למה אסור לישראל לעקל מהכספים הללו. "הטלת העיקול תגרום למשיבה (הרשות - ק"ל) נזק רב", כתב בין השאר בתצהירו, "שכן עיקולים אלה מונעים העברת כספים, גם למשכורות עובדיה וגם לגופים אחרים שהמשיבה מתקשרת עמם. זאת בנוסף לפגיעה בכבודה ובתדמיתה של המשיבה הן כלפי עמה הן כלפי מדינות ומוסדות מחוץ לארץ".
במקביל שיגר שר האוצר הפלסטיני שוקרי בשארה מכתב אזהרה למקבילו הישראלי, כחלון. "הרשות הפלסטינית דורשת ממשרד האוצר ומממשלת ישראל להודיע מיד לבתי המשפט בישראל וללשכות ההוצאה לפועל כי בהתאם למחויבות הישראלית להסכמים בינלאומיים, ולאור מקור כספים אלה... ישראל אינה רשאית להעביר כספים של הרשות הפלסטינית לכל צד שלישי ללא הסכמת הרשות".
זמן קצר אחרי מתן פסק הדין, כשהבינו שהפלסטינים אינם מתכוונים לשלם את הסכום שפסק השופט, וכן כי מהמכתב לשר האוצר לא תצמח הישועה, ניגשו עורכי הדין ארבוס וקדם להוצאה לפועל, פתחו תיק, ובמסגרתו הוטל עיקול על כספי הרשות הפלסטינית המוחזקים בישראל.
עורכי הדין, מצוידים בצו העיקול, ניגשו למשרד האוצר, פנו אל משרדה של חשבת המשרד, והופתעו לגלות שהיא איננה מוכנה לקחת מידיהם את המסמך, ואפילו לא לאשר שקיבלה אותו. החשבת שלחה את עורכי הדין למנכ"ל המשרד, משם טולטלו למשרדי החשב הכללי, וממנו אל רשות המסים. עזבו את זה שרק מנכ"ל משרד האוצר וחשב רשות המסים היו מוכנים לאשר בכתב שקיבלו את הצו. העניין הוא שהחוק מחייב את מי שקיבל את צו העיקול להשיב לו בתוך עשרה ימים, אבל באוצר בחרו להתעלם. הסתבכתם עם הפלסטינים? תפתרו את הבעיות איתם לבד.
באוקטובר 2017, אחרי פנייה נוספת של הפרקליטים, החליט רשם ההוצאה לפועל להתערב, ובצעד יוצא דופן זימן לחקירה את חשבת משרד האוצר, את החשב הכללי, ואת חשב רשות המסים, כדי שיסבירו מה קורה פה. בין לבין שיגר עו"ד ארבוס סדרת מכתבים לכל מי שרק היה יכול, בניסיון להבין איך מדינת ישראל מתעלמת מפסק דין של בית המשפט המחוזי ומצו עיקול שהטילה ההוצאה לפועל, ומדוע אנשיה מסרבים לקזז את הכסף כפי שנדרש. היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, פרקליטות מחוז ירושלים, שר האוצר - כל אלה קיבלו מכתב אחרי מכתב, ולא כלום.
בינואר 2018, יום לפני האירוע המביך שבמסגרתו היו אמורים להיחקר בהוצאה לפועל בכירי משרד האוצר, הודיע פרקליט הרשות הפלסטינית - בצעד שלימד יותר מכל על התיאום בינו לבין נציגי המדינה - שאפשר לבטל את הדיון המתוכנן, מכיוון שהרשות תהיה מוכנה שהסכום יקוזז מכספיה. אבל זו הייתה רק ההתחלה: ממש באותו חודש חייב בית המשפט את הרשות לשלם למשת"פים התובעים עוד כמיליון שקל, הפעם כהחזר על הוצאות למימון חוות דעת רפואיות שהוגשו בהליך המשפטי. במרץ 2018, אחרי שהפלסטינים שוב סירבו לשלם, הגיש עו"ד ארבוס את החיוב הנוסף לביצוע בהוצאה לפועל, ולשכת ההוצאה לפועל אישרה לו לעקל עוד 1,032,618.84 שקלים.
שוב הפנה עו"ד ארבוס את צו העיקול למשרד האוצר, שוב ביקש להעביר לו את הכסף מחשבון הפלסטינים, בהתאם לחוק, שוב בחרו באוצר לשמור על הקופה הפלסטינית, ולהתעלם. במאי 2018 שיגר ארבוס מכתב זועם למנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות מחוז ירושלים, והזכיר לה שהחוק קובע שהמדינה צריכה להמציא להוצאה לפועל את רשימת הנכסים של הרשות הפלסטינית בעקבות קבלת צו העיקול, ומשום מה זו הפעם השנייה שהמדינה אינה עושה את המוטל עליה בחוק.
אני מבקש לדעת אם יש לכם כוונה לקיים את צו העיקול, תהה, או שניאלץ שוב לבקש מהרשם להזמין אתכם לחקירה בהוצאה לפועל. ארבוס הוסיף עוד שהפעם בכוונתו לבקש מבית המשפט שאם המדינה, מסיבותיה שלה, אינה רוצה לקזז את הכסף כפי שמורה צו העיקול מכספי הפלסטינים, שתתכבד לשלם למשת"פים מכיסה שלה.
שוב חזר הניגון. רגע לפני שזומנו בכירי האוצר לחקירה בהוצאה לפועל, כדי להסביר למה אינם מקזזים מהפלסטינים את הכסף, העדיפו כנראה גם הפעם לחסוך מעצמם את הבושה, ובלית ברירה ניאותו לקזז ולהעביר עוד מיליון. זה קרה ביולי האחרון. אבל חודש לפני כן חלה התפתחות מעניינת בתיק: השופט דרורי החליט לפצל את הסעדים שביקשו 52 המשת"פים, ולפסוק להם בשלב הזה פיצוי רק על ימי הכליאה שלהם ברשות הפלסטינית. דרורי ערך חישוב והחליט שהרשות תפצה את מי שעברו אצלה עינויים בסכום של 422 שקלים לכל יום כליאה, ובסך הכל תשלם על עשרות אלפי ימי הכליאה יותר מ־13 מיליון שקל.
הפעם, כשדובר בסכום גדול שכזה, מיהרו הפלסטינים לבית המשפט העליון וביקשו לעצור את העברת הכספים, לפחות עד שיינתן פסק דין סופי בערעור שהגישו על ההחלטה. השופט יוסף אלרון דן בבקשה, נימק מה שנימק, וחייב את הרשות הפלסטינית להכניס את היד לכיס ולשלם כבר עכשיו.
נחשו מה. למרבה ההפתעה, הרשות הפלסטינית שוב לא שילמה. שוב הוציא עו"ד ארבוס צו עיקול. שוב מסר אותו למשרד האוצר. שוב העדיף האוצר להגן על כספי הפלסטינים, ובניגוד לצו - שוב לא העביר את הכסף. לא סתם נמנע מלהעביר, גם הפעם איש במשרד האוצר לא טרח אפילו להתייחס לצו העיקול ולהשיב עליו.
לפני כחודש פנה ארבוס במכתב חריף למשנה לפרקליט המדינה (אזרחי) אורית קוטב, ולפרקליטת מחוז ירושלים (אזרחי) כוכבית נצח־דולב. יש מועד הקבוע בחוק לתשובה, ואף אחד מהגורמים הרלוונטיים לא מקיים אותו, כתב. כמו בשני המקרים הקודמים, אתם לא מותירים שום ברירה אחרת אלא לזמן שוב לחקירה את בכירי האוצר כדי שיסבירו מה קורה פה.
"לא יעלה על הדעת כי נושאי משרה בכירים במשרד ממשלתי ינהגו כאחרוני החייבים המשתמטים, תוך זלזול בוטה בחוק ובנציגיו. הסירוב לקבל צווים הוא התנהגות נפסדת שאין מקומה בקרב מוסדות המדינה, וחוסר הציות לצווים שיפוטיים ולחוק הוא התנהגות שאינה מקובלת בכלל ועל ידי עובדי ציבור בפרט", כתבו עורכי הדין אריה ארבוס ואריאל בירנבאום.
לפני כחודש, ב־10 בינואר, הוציאו רשמי ההוצאה לפועל בירושלים צרור של החלטות הדורשות מהמדינה להשיב על צווי העיקול, ולא - יזומנו כמה בכירים לחקירה. "אני מתרה בחשב הכללי, חשבת משרד האוצר, מנהל רשות המסים וחשב רשות המסים", כתבה הרשמת נעה אפיק דר, "... כי מחובתם להגיש, בתוך עשרה ימים, הודעה המפרטת את נכסיו וכספיו של החייב הנמצאים בידם... אם לא יגישו... הודעה כאמור, כשהיא שלמה, מפורטת ונכונה, יזומנו לחקירה...". נכון לעכשיו ביקשה המדינה ארכה להגשת תשובתה, וזו תסתיים השבוע.
הסיפור כאן ברור למדי. המדינה יכולה מבחינה חוקית לקזז את הכספים שאבו מאזן מעביר למימון מחבלים שרצחו יהודים, ועד כה היא בחרה שלא לעשות את זה. המדינה יכולה מבחינה חוקית לקזז מהפלסטינים את הכספים שבית המשפט פסק שיועברו לפיצוי משתפי פעולה עם ישראל - אנשים שהפלסטינים עינו - ובחרה להתחמק בכל דרך אפשרית מלעשות את זה.
מה זה מלמד? זה מלמד שאין כאן עניין טכני, כפי שניסו למכור לנו השבוע. זה לא סיפור של בירוקרטיה. זה לא סיפור של דוח כזה או אחר שהועבר או לא הועבר לקבינט.
ממשלת ישראל מתעקשת להחזיק את הרשות הפלסטינית, והיא מבוהלת מאיומיה של הרשות פן תקרוס. כדי למנוע את זה, היא מוכנה לתת לפלסטינים הכל. שיממנו טרור. שיענו משת"פים. עלינו.
ממשרד האוצר נמסר: "מדינת ישראל כלל אינה צד להליך המדובר, ופועלת בהתאם לדין ובהתאם להחלטות שיפוטיות. כך, במסגרת שני השלבים הקודמים של הליך זה, העביר משרד האוצר כספים לידי התובעים בסך כולל של כ־1.5 מיליון שקל. צווי העיקול הנוספים בתיק המדובר, בסך של כ־14 מיליון שקל, התקבלו ברשות המסים - וסכום בסך 14 מיליון שקל מתוך כספי רשות הפלסטינית המוחזק על ידי מדינת ישראל הוקפא ולא הועבר לרשות הפלסטינית".